חפש באתר
שם:
אימייל:
על שלושה ועל ארבעה - זה לא קולגיאלי | מאת:יוחנן גלוקר

  יוחנן גלוקר

 

 

"זה לא קולגיאלי": "מלשינות"
או חסות לפשע?

והנה עוד אחד מגלויי השחיתות בעולמנו האקדמי. כל אימת שאיש אוניברסיטה מפרסם מאמר בקורת חמור על איש אוניברסיטה אחר, נשמעים לא מעט קולות מחאה. כנהוג במקומותינו, איש מן המוחים אינו טורח לבדוק את הראיות והטיעונים שהביא המבקר – שהרי כבר מזמן הורגל צבור הקוראים העבריים לבקורת שאינה לגוף הענין. די בסיסמאות כגון "ביקורות ארסיות", "חצים מורעלים", "השתלחות" וכיוצא באלה (ואני מצטט מדברים שפורסמו בעתונות) כדי "לגמור" את מאמרי הבקורת – וראיות וטיעונים מדעיים שוב אינם באפנה.

 

 

אחת הטענות הנשמעת שוב ושוב במקרים כאלה היא שהבקורת החמורה שכתב מורה באוניברסיטה ישראלית על מורה אחר באוניברסיטה ישראלית היא "לא קולגיאלית". איני בטוח שכל קורא וקורא יודע בדיוק מה פרוש הבטוי "לא קולגיאלי" – אך הוא "נשמע יפה", וברורה כונתו: מי שכתב בקורת מעין זאת עבר כאן עבירה חמורה על אחד מעקרונות ההתנהגות הבסיסיים.

 

 

מה הוא איפוא "לא קולגיאלי"? "קולגה" – מלה עברית ממוצא לטיני (ולא אתעכב כאן על האטימולוגיה וגלגולי המשמעות) – הוא "חבר לעבודה". מי שפגע בחבר לעבודה חטא איפוא חטא שאין לו מחילה. לפגוע במי שאינו חבר לעבודה – נו, אולי יש עוד נסיבות מקלות; אך לפגוע בחבר לעבודה, שאני.

 

 

אך לאט לנו. מה הוא אותו חבר לעבודה, ומדוע כל הפוגע בו עובר עבירה חמורה כל כך?

 

 

חבר לעבודה, בהקשר שאנו דנים בו, הוא כל אדם המלמד באוניברסיטה בישראל, שהמבקר, איש אוניברסיטה (אותה אוניברסיטה או אוניברסיטה אחרת: "מה זה משנה?") העז לבקר פרסום שלו ולמצוא בו פגמים. הבה נביא דוגמא – שבינתים היא עדין דמיונית, אך קרובה מאד לדברים שקרו. פרופסור לספרות באוניברסיטה ישראלית פרסם ספר המלא שגיאות ושטויות כרימון. בין יתר הדברים, הוא טוען להשפעה של מרסל פרוסט (שחי במאה העשרים) על בלזאק (שחי במאה התשעֿעשרה); הוא מצהיר שלוקיאנוס, סופר יוני בן המאה השניה לספה"נ, היה סופר לטיני בן המאה הראשונה; הוא מלמד את קוראיו שהספריה של אלכסנדריה – הגדולה בספריות היוניות של העולם העתיק – היתה ספריה של ערבים (שהגיעו למצרים מאות שנים אחרי שאותה ספריה כבר החלה להתפורר). ספרו מלא הצהרות כוללניות וחסרות משמעות כגון (ואני רק מחקה דברים שנאמרו בדפוס) "מבחינה אונטולוגית ואפיסטמית, ספרות הרנסאנס האיטלקי המוקדם באנגליה מגלה אספקטים של נצחיות ושל חידלון, של תיאומורפוניה ושל אנתרופולוגיות, בעת ובעונה אחת, ודבר זה ניתן ללמוד מכתבי תומס אקוינטוס ופטררך, מילטון וגטה, הפילוסופיה של דקרט ושפינוזה, ההיסטוריוסופיה של מומזן ויוליוס שטרייכר, הסוציאליזם, הנאציזם, הפשיזם וכו' וכו' ועוד ועוד". הקורא המשכיל יעמוד, ללא ספק, על כמה מן השגיאות החמורות שבדברים אלה. אך גם הקורא המשכיל שאינו חוקר יהסס לפני שיעז את לבו לומר שפרופסור מכובד באוניברסיטה ישראלית היה מסוגל לשגות שגיאות כה בסיסיות, או לכתוב דברי הבל שאין להם משמעות. מי אני שאבוא בטרוניה על אדם שועדות מנויים בדקו את פרסומיו ואת רמתו המדעית והעלו אותו לדרגה גבוהה באוניברסיטה מכובדת? אולי בי האשם? הקורא שאינו משכיל בשטח זה ממילא יתיחס לספר מעין זה כמבוא מוסמך, שכתבוֹ מומחה מוכר, לספרות העולם ובעיותיה; ואם ימצא בו משפטים חסרי משמעות כגון זה שהבאתי, סביר שיניח שלא במחבר המלומד האשם, אלא בו, בקורא התמים, שלא ירד לסוף דעתו העמוקה מני ים של החוקר הדגול. "פרופסור או לא?"

 

 

המבקר – פרופסור אחר, שידיעותיו בספרות העולם מבוססות יותר ומדעיות יותר – החליט משום מה שחובתו כאיש מדע להעמיד את הקורא על טיבו האמתי של אותו ספר, ולהזהירו משמוש בספר זה כאלו היה ספר מדעי של ממש. מיד יתנפלו עליו כמה "קולגות", וללא כל נסיון להתמודד עם הראיות והטיעונים שהוא מביא, ינזפו בו על אותה "השתלחות" ב"קולגה חשוב, שהקדיש כמה משנות חייו לתרומה חשובה למדע הישראלי" (ושוב, אני מצטט כמעט מלה במלה דברים שנאמרו בדפוס). כלומר, אין כל רע בכך שמאות קוראים תמימים, שאין להם הכלים לבדוק את הכתוב באותו ספר, ילמדו שסופר מסוים השפיע על סופר שחי כמאה שנה לפניו; שהיונים באלכסנדריה העתיקה היו ערבים; שתומס אקוינס, גיתה ויוליוס שטרייכר הם אנשי ספרות אנגלית של "הרנסאנס האיטלקי המוקדם באנגליה" – ועוד דברי הבל ורעות רוח מעין אלה. אין כל רע בכך שדברים אלה עלולים להכנס, במשך השנים, גם לספרי למוד לבתי ספר ולתלמידי אוניברסיטה (והמבין יבין). המדע והדיוק המדעי בטלים בששים כאשר נעשה מעשה שהוא "לא קולגיאלי". כבודו של פרופסור באוניברסיטה ישראלית, תהיה רמתו המדעית (או ההעדר המוחלט של רמתו המדעית) אשר תהיה, חשוב יותר מכל שקולים של מדע ושל יושר מדעי. משעה שהתמנה אדם למשרה באוניברסיטה ישראלית, שוב אין לשום חוקר שהוא איש אוניברסיטה הרשות לבקר את פרסומיו בקורת שאינה משבחת ומהללת. לכל היותר, אולי מותר לו לעמוד על "מספר שגיאות זניחות (כגון, שג'ורג' השלישי היה הפטריארך היוניֿאורתודוכסי של אלכסנדריה בתקופתו של יוליוס קיסר, או שטורונטו היא עיר שדה בקמצ'טקה), שאינן פוגמות בערכו ובמקוריותו של הספר שלפנינו". אך לומר שהספר – של "קולגה חשוב" וכו' – פגום מעיקרו ואין בו מתום? זה כבר לא יפה.

 

 

מי הוא אותו "קולגה חשוב" שהוא, לדברי אותם "מבקרי המבקרים", מעל לכל בקורת? בסך הכל, הוא אדם שהגיע, בהליכים האוניברסיטאים הסבוכים, לדרגת מרצה בכיר או פרופסור באוניברסיטה. ההנחות מאחורי טענה זאת הן שועדות אוניברסיטאיות הדנות במנויים והעלאות בדרגה של חברי הסגל נוהגות תמיד, וללא יוצא מן הכלל, ביושר מדעי מוחלט, ושועדות אלה אינן מסוגלות לטעות.

 

 

כבר ראינו במאמריה של שמשונה אליעזר בגליונות הקודמים של קתרסיס שאין הדבר כך. ועדות מנויים היום – אפילו במקרים (ההולכים ומתמעטים) שבהם רוב חבריהן הם אנשי מדע נקיי כפים – מחויבות מתוקף הוראות שמורידים עליהן השלטונות להתחשב בראש וראשונה במספר הפרסומים של המועמדים ובמראית העין של הוצאות הספרים "המכובדות יותר או פחות" או של כתבי העת "המבוקרים". קני מדה אלה – כפי שטענה בצדק הגב' אליעזר – מעדיפים במובהק את הכמות ואת מראית העין על האיכות המחקרית והמדעית, ו"מוציאים מן המשחק", כבר בשלב הראשון של הליך המנוי או ההעלאה, כמה וכמה חוקרים מעולים שלא אצה להם הדרך לפרסם הרבה. כתוצאה מהליך זה, פתוחים השערים לרוחה לאותם אנשים ששמשונה אליעזר מכנה אותם "השרלטנים קלי העט". סוד גלוי הוא בין אנשי האוניברסיטות שכמה וכמה מאותם שרלטנים כבר הגיעו, זה עידן ועידנים, לדרגות הגבוהות ביותר בהירארכיה של האוניברסיטות בישראל; ואך טבעי הדבר שאנשים מעין אלה – מתוקף התפקידים הרמים שהגיעו אליהם, ובועדות שהם חולשים עליהן באוניברסיטות ומחוץ להן – ידאגו לכך שגם בדור הבא לא יגיעו חוקרים של ממש – או לפחות לא רבים מהם – לעמדות מפתח באוניברסיטות, או להוראה אוניברסיטאית בכלל. שהרי כל חוקר שהוא איש מדע של ממש חושף, בעצם נוכחותו המדעית כמורה וכמחבר פרסומים מדעיים ברמה ובאיכות (וביושר) של ממש, את ערותם של אותם מתחזים שהגיעו למעמדם הרם והנשא מסבות שאין להן ולמדע ולא כלום.

 

 

ובכל זאת, אולי עדין לא הגענו ל"עקבתא דמשיחא". עדין מתמנים למשרות באוניברסיטות גם חוקרים שהם אנשי מדע של ממש, ולכמה מהם יש גם מצפון מדעי ואומץ מוסרי להתרות על ה"פגמים" הסובבים אותם. אנשים כאלה מסוכנים. הם פוגעים במראית העין, בשלוה ובזחיחות האופפים את האוניברסיטות – ויותר מזה, הם "תולים את הכביסה המלוכלכת בחוץ", לעיני כל ישראל, ופוגעים בתדמיתן המדעית הכשרה למהדרין של האוניברסיטות. וקודם לכל, הם פוגעים "פגיעה אישית חמורה" בקולגות – חטא שאפילו יום הכפורים איננו מכפר.

 

 

"פגיעה אישית"? כן. זה בדיוק בטוי שהשתמשו בו עורכי כתב עת מסוים כאשר החליטו לא לפרסם מאמר בקורת חמור ביותר שכתבתי על "קולגה". זאת היתה הסבה לדחית מאמרי, והם אמרו זאת בפרוש במכתבם אלי. האמנם פגעתי באותו "קולגה" פגיעה אישית? לא אמרתי במאמרי דבר על חייו הפרטיים של אותו אדם, על יחסיו עם בני משפחתו, תלמידיו וחבריו, על הדרך שבה הוא ממלא את חובותיו לחברה ולמדינה – בכל זה לא נגעתי, בדיוק משום שמאמרי עסק, לא בבקורת על אישיותו של אותו אדם, אלא בבקורת מדעית על פרסומיו. אם אותה בקורת מראה בעליל שהאיש – למרות מעמדו הרם באחת האוניברסיטות בישראל – אינו שולט אפילו שליטה בסיסית במקצוע שאותו הוא מלמד ובו הוא מפרסם, ואם משתמע מכך שיש טעם לפגם באישיותו המדעית, הרי עדין אין בכך פגיעה אישית. גם חוק לשון הרע במדינת ישראל קובע כי בקורת מדעית, ספרותית או אמנותית, כל עוד היא עוסקת רק בצדדים המיוחדים לה, אינה נחשבת ללשון הרע. אילו הייתי מסיק מבקורתי המדעית על פרסומיו של אותו אדם שהוא גנב, רוצח, מכה את אשתו וילדיו, מועל בכספי צבור, וכיוצא באלו, אז אמנם היה בזה משום פגיעה אישית. אך פרסומים מדעיים, שמשעה שיצאו לאור הם ברשות הרבים, שוב אינם ענין לאישיותו הפרטית של הכותב. הוא העמיד דברים שבכתב לרשות קוראים שרובם אינם מסוגלים לשפוט את רמתם המדעית, בהנחה הברורה שהם יתיחסו לדברים אלה כדברי מומחה בר סמכא. אישיותו המדעית שוב אינה ענין לצניעות הפרט, כיון שאותו פרט העמיד אותה לרשות הצבור. מי שיודע מה יש בפרסומים אלה ואינו מתריע על כך לפני קהל הקוראים מסיע להכשלתם של הקוראים ושותף לדבר עבירה.

 

 

נו, כן, אבל זאת מדינת ישראל באלף השלישי לסה"נ, "אז מה זה חשוב?" העיקר הוא לא לפגוע בחבר לעבודה – ויהיה גורלו של המדע הישראלי אשר יהיה. ותשובתי היא: אפילו הייתי מקבל את אותה הנחה שכבודו של חבר לעבודה הוא ערך עליון (ואיני מקבל אותה), מי שם את אותו אדם חברי לעבודה? ישבו כמה ועדות באוניברסיטה שהוא מלמד בה, והן החליטו מי הם הממליצים שיפנו אליהם כדי למנותו ולהעלותו בדרגה. מן המפורסמות הוא שגם חברים רבים בועדות מנויים – לעתים רוב חברי הועדה – נוטים לפנות לממליצים "בטוחים", שהם יודעים שימליצו על המועמד ללא הסתייגות. אחדים מהם עושים זאת משום שהמועמד הוא חברם, וכידוע מפרסום פילוסופי מסוים שבקורת עליו הופיעה בגליון קודם של קתרסיס, החברות היא הערך המוסרי העליון. אחרים עושים זאת כדי "שלא לפגוע בקולגה" – עוד "עקרון" ההולך ונעשה ערך מוסרי עליון אצלנו (ובו אנו דנים כאן). לעתים קרובות אתה גם שומע בועדה, שהגיעו אליה חוות דעת שליליות, קולות האומרים שצריך לרחם על המועמד: הרי הוא כבר מלמד שנים כה רבות. כאילו די היה בעובדה ששנים רבות מאפשרים לו ללמד באוניברסיטה, גם אם מבחינה מדעית ברור שאינו מוסמך לעשות זאת, ובהוראתו הוא משחית דורות של תלמידים. כפי שאומר במקרים אלה אחד מחברי לעבודה (ואני ממהר להוסיף שאין זה סתם חבר לעבודה, אלא חוקר ואיש מדע המכבד את העולם האקדמי הישראלי בקהליה הבינלאומית), מי ירחם על האוניברסיטה, ומי ירחם על התלמידים? ואני מוסיף: ומי ירחם על מדעי הרוח בישראל?

 

 

שכן במדעי הרוח עסקינן. אילו היה מתברר (ואני זוכר במעומעם שקרו מקרים כאלה) שרופא בבית חולים הוא מתחזה, שאינו שולט במקצועו, וגרם להרעה במצבם של חולים שהוא "מטפל" בהם או אפילו למותם של כמה חולים, הרי ברור (לפחות כך אני מקוה) ששום שקולים "קולגיאליים" לא יגרמו לכך שאותו "רופא" ימשיך בעבודתו כאלו לא קרה דבר, ימשיך לגרום מחלות ומות לחולים – ואולי עוד יקודם בדרגתו ויהיה למנהל מחלקה, מנהל בית חולים, או יושב ראש ועדה ממלכתית חשובה הממונה על בריאות הצבור – או כל הדברים גם יחד. אם יתברר שמנהל בנק מעל בתפקידו וגזל מיליוני שקלים ממשקיעיו, ספק הוא אם יותר לו להשאר בתפקידו ולעלות בסולם הדרגות הכלכלי עד שיהיה ביום מן הימים לנגיד בנק ישראל. אם יהיה מי שיגלה את חוסר המיומנות הבסיסית, או היושר המקצועי – או שני הדברים גם יחד – של אדם זה, ויבוא מי שיבוא ויטען שהוא עשה מעשה "לא קולגיאלי", אני מקוה שהצבור הרחב לא יקבל את טענתו. אך במדעי הרוח הכל פרוץ, הכל הפקר, והשקולים האישיים והקבוצתיים גוברים על כל שקול מדעי. שהרי מדעי הרוח אין ענינם במדע, אלא בקדום האישי, בכמות ובמראית העין.

 

 

יטען הטוען שלא דיקתי בדברי. כבר היו מקרים שעובד מדינה או חברה חשף את חוסר המיומנות והיושר של אחד העובדים, וכל חבריו לעבודה, או רובם, התלכדו סביב האיש המושחת והחרימו – ולעתים רדפו – את מי שחשף אותו. אמת נכון הדבר, ותופעה זאת חושפת עוד ערך נפסד ומסוכן בחברה הישראלית (שאינו אלא הצד השני של מטבע "הקולגיאליות") – הסולידריות הקבוצתית בכל מחיר, ורדיפתו של כל מי ש"מלשין" על אחד מחברי הקבוצה. נביא שוב דוגמא בדיונית למחצה – אך לא אתפלא אם כבר היו דברים מעולם. בבית ספר מסוים היה תלמיד מצטין, דור ראשון לעולים חדשים, שהיה גם ילד סגור ומופנם. תלמידים אחדים בכתתו לא אהבו אהבה יתירה את אותו חדש מקרוב בא העולה עליהם, הותיקים, בכשוריו וידיעותיו. יום אחד, בדרכם חזרה מבית הספר בשעות החשכה, התנפלו עליו באגרופים ובמכשירים ממכשירים שונים, ומשראו שהוא מדמם למות, הביאו אותו לבית עזוב והניחו אותו שם. תוך ימים אחדים גלתה המשטרה את גופתו ופתחה בחקירה. הם חקרו את כל תלמידי בית הספר והוריהם, אך איש לא ידע, לא שמע דבר, והמשטרה המשיכה לחקור במשך חדשים אחדים. רק כעבור כחצי שנה "נשבר" אחד הילדים והודה בכך שהוא ראה כמה ילדים אחרים מכים את אותו ילד וגוררים את גופו, אך כדי "שלא יסתבך" ברח משם. לאט לאט התברר למשטרה מי הם הילדים המעורבים באותו מעשה פשע. התברר גם שכמה מהוריהם ידעו על כך כל אותם חדשים ארוכים. כאשר הגיע הדבר לאמצעי התקשורת, הסכימו כמה מן ההורים להתראין. אחת השאלות שעלו בכל ראיון היתה השאלה המובנת מאליה: "אם ידעת כל אותם חדשים מי היו המעורבים באותו מעשה הריגה, מדוע לא הודעת על כך?" התשובה היתה בדרך כלל אותה תשובה "סולידרית": "לא רציתי להיות מלשין ולפגוע בבני ובחבריו". גם היום לא מספקים ההורים את כל המידע שבידם, והמשטרה ממשיכה לחקור.

 

 

מה הוא "מלשין"? "מלשין" הוא כל מי שמגלה לשלטונות שמישהו בקבוצה שהוא אחד מחבריה עבר עבירה שהשלטונות עשויים להענישו עליה: גם אם מדובר בעבירה פלילית חמורה כגון רצח או הריגה. העקרון העומד ביסוד תפיסה זאת הוא שהסולידריות של הקבוצה עומדת מעל לכל עקרון מוסרי או אפילו משפטי. גם ה"מלשין" על פושע הוא יותר פושע מהפושע עצמו – כל עוד הפושע הוא "משלנו".

 

 

ננסה עתה להחיל "עקרון מוסרי" זה, בצורתו החמורה, על הקשרו של מאמר זה. אני מורה באוניברסיטה ישראלית, ולפיכך מניחים שחובתי המוסרית העליונה – בכל מקרה וללא סיגים – לא לפגוע בכל צורה שהיא ב"קולגה", כלומר בכל מורה אחר באוניברסיטה ישראלית. נניח עתה שידוע לי היטב ש"קולגה" שלי, פרופסור מכובד באוניברסיטה ישראלית, כופה על תלמידותיו לקים אתו יחסי מין בנגוד לרצונן, ומאים עליהן שאם לא יעשו זאת, הוא ידאג לכך שיכשלו בבחינות ויורחקו מן האוניברסיטה. תלונות אלה הגיעו אלי ואל כמה מחברי מכמה תלמידות שאנחנו מכירים וסומכים על ישרן. ידוע לי שתופעה זאת נמשכת כבר שנים אחדות, ואין כל סבה להניח שהיא תפסק. שהרי אותו "קולגה" מכובד ודאי סומך על חבריו לעבודה שאיש מהם לא "ילשין" עליו: "זה לא קולגיאלי". מה עלי לעשות? להעדיף את עקרון הקולגיאליות על עקרונות מוסר בסיסיים, המעוגנים היום בחוקי המדינה? וֹמה אם יגיע הדבר לבית הדין ואקרא להעיד? האם עלי לומר – כמו אותם הורים – "לא ידעתי ולא שמעתי"? או "לא רציתי להלשין על קולגה מכובד"?

 

 

יאמר האומר, לא הרי עבירה פלילית כהרי "סתם" שרלטניות וחוסר יושר מדעי – ועוד במדעי הרוח. יותר לי לחלוק על עמדה זאת. נכון הוא שהחוק והמוסר הצבורי דנים ביתר חומרה בעבירות שיש עמן פגיעה אישית של ממש, ובעיקר פגיעה בגוף, בנפש או ברכוש. מבחינת החוק והמוסר הצבורי, אין פגם בכך. גם אני הייתי מתיחס ביתר חומרה ל"קולגה" שפגע פגיעה אישית – של ממש, לא בדרך בקורת מדעית – ב"קולגה", או בתלמיד, או סתם בשכנו או באיש שפגע בו ברחוב. אך באוניברסיטה – כן, גם במדעי הרוח – יש כללי התנהגות ועקרונות מוסריים אחרים, המיוחדים לעולם המדעי. אלה עקרונות שעצם מהותה של האוניברסיטה כמוסד מדעי עומד עליהם. אחד מכללים אלה הוא שאין אדם מתמנה או עולה בדרגה בעולם האקדמי כל עוד לא הוכח מעל לכל ספק שהוא חוקר ואיש מדע של ממש. גם נציגה של אותה אוניברסיטה ישראלית שהגב' אליעזר מצטטת את דבריו בתחילת מאמרה האחרון משלם מס שפתים ל"איכות המחקרית". נכון הוא – ועל כך עמדנו, גם שמשונה אליעזר במאמרה וגם אני במאמר זה – שלעתים רבות מדי לא מתורגם עקרון זה של הרמה המדעית להליכי המנויים והקדומים באוניברסיטות. את התוצאות אנו רואים על כל צעד ושעל. כמה וכמה ממאמרי הבקורת שיצאו לאור בקתרסיס ובמקומות אחרים (וכמה מהם כלולים ברשימה הביבליוגרפית שבגליון 1 של קתרסיס) חושפים בורות מדהימה, חוסר מקצועיות משוע, ולעתים לא מעטות חוסר כל אתיקה מקצועית, אצל כמה וכמה מן המורים במדעי הרוח באוניברסיטות בישראל, ממרצים בתחלת דרכם ועד לפרופסורים מן המנין היושבים בועדות מרכזיות, נושאים בתפקידים רבי עצמה, ואחראים על גורלם של מאות תלמידים ועשרות מורים. וכאשר איש אוניברסיטה חושף תופעות מדהימות מעין אלו, במקום שחבריו לעבודה יודו לו על כך שחשף אותן, ובמקום שהאוניברסיטות תדאגנה לכך שתחום השפעתם של חוקרים מדומים מעין אלה יצומצם ככל האפשר – כן, ואלה מהם שעדין לא הגיעו לקביעות לא יגיעו אליה אלא אם כן שנו את דרכם (אם הם יכולים לעשות זאת!) והוכיחו שהפכו לאנשי מדע של ממש – מיד מתחילות הצעקות והצוחות שאותו מבקר הוא "לא קולגיאלי", משום שחשף דברי אמת – לא נעימים, מה לעשות? – על שרלטנים ומתחזים למיניהם שבגלל הפגמים האנושיים שבהליכי המנויים הפכו ל"קולגות" שלו. ואני בתומי חשבתי שדוקא מבקר מעין זה הוא קולגיאלי במשמעות הרצינית והנכונה של המלה. הוא נאמן לעקרונותיו המדעיים, ואולי אפשר גם לומר שהוא קולגיאלי במובן העמוק של המלה: לא נאמנות לכל מי שבדרך זאת או אחרת הגיע למעמד ולעמדת כוח באוניברסיטה, גם אם אינו ראוי להם, אלא נאמנות לאנשי המדע והמחקר האמתיים, גם לאלה מהם שמסבות שאין להן ולמדע ולא כלום אינם מלמדים באוניברסיטות, או שהוצרו צעדיהם באוניברסיטות בדיוק משום עמדתם המדעית חסרת הפשרות.

 

 

מי שמצוי אצל תולדות מדעי הרוח בישראל בודאי תוהה על מה שקרה להם. גם בדורות הראשונים של האוניברסיטות היו מקרים שבהם חוקרים גדולים לא זכו למעמד שהיו ראויים לו, או לא לימדו כלל באוניברסיטות. אין מערכת מושלמת, ויצרי בני האדם חזקים לעתים מכל מערכת מדעית ועקרונות של אתיקה מקצועית. אך בדורות הקודמים היו רוב המורים והחוקרים במדעי הרוח באוניברסיטות הישראליות חוקרים של ממש, שהביאו כבוד ויקר למעמדה המדעי של ישראל בעולם. היום הולכים ומתרבים במדעי הרוח אצלנו השרלטנים והמתחזים, ורבים מהם הגיעו זה מכבר לעמדות כח והשפעה, שסופן להחמיר את מצבם האנוש – כבר – של מדעי הרוח בישראל. אם לא יפסק תהליך זה בעוד מועד, לא ירחק היום שבו תתיחס הקהיליה האקדמית בעולם אל הפקולטות למדעי הרוח במדינת ישראל כחלק מן העולם השלישי.

 

 

ומה עושים אנשי מדעי הרוח בישראל? איני דן כאן בשרלטנים חסרי המוסר והמצפון המדעי: הם יגנו על עצמם בכל דרך שהיא, כשרה או לא כשרה, ויעשו הכל כדי לגדל "דור המשך" בצלמם וכדמותם. כונתי היא לחוקרים של ממש היודעים יפה שכל מה שאמרתי כאן הוא "עובדות בשטח" – ועדין מצטרפים לסיסמה הנבובה "זה לא קולגיאלי".

 

 

קתרסיס הוא כתב עת לבקורת שאינו נושא פנים לאיש משום מעמדו האקדמי. מאמרי הבקורת המתפרסמים בו משבחים את אותם פרסומים שלדעת המבקר המומחה ראויים לשבח, ואיני צריך לפרט. אך אם המבקר סבור שלפניו פרסום שמבחינה מדעית אינו עומד בדרישות הבסיסיות – ויותר מזה, אם הוא גם מגלה חוסר יושר מדעי – חובתו לקורא ולמדע הישראלי לדוח על כך, וחובתו של קתרסיס ככתב עת מדעי לפרסם את דבריו. מספר גדול של חוקרים המכבדים את מדעי הרוח בישראל הצטרפו למערכת ולמועצת המערכת של קתרסיס, והם תומכים במעשה ובאשור במדיניות זאת. לא מעט חוקרים אחרים הביעו את תמיכתם בכתב העת שלנו בכך שפרסמו בו מאמרי בקורת. אך יש לא מעט אנשי מדעי הרוח שהם חוקרים של ממש, ואף על פי כן הם נלחמים בקתרסיס מלחמה גלויה וסמויה, גם (אם כי לא רק) משום אותו עקרון הקולגיאליות הנפסד. ברור לי שכמה מהם אינם רוצים לפגוע ביחסיהם עם "קולגות חשובים" – בפרט אם אותם "קולגות" הם גם אנשי כוח והשפעה, העלולים להזיק למי שמבקר אותם או לתלמידיו וחבריו – וכבר היו דברים מעולם. אחרים סתם אינם רוצים לפגוע בתנאי עבודתם הנוחים – משכורות שאפשר לחיות מהן, קרנות השתלמות, שבתונים, הזמנות לכנסים וימי עיון, ואולי גם פרסים וכבודים – ומעדיפים את ההתעלמות מן המציאות ואת זחיחות הדעת, גם במחיר ירידתם התלולה של מדעי הרוח, על כל נסיון להתריע ולשפר את המצב. המדע והמצפון המדעי אינם, ככל הנראה, נר לרגלם של חוקרים אלה: לכל היותר הוא נר שמדליקים אותו מפעם לפעם בטכסים רשמיים, בהם הכל שרים שירי תהלה למצוינות המחקרית המפורסמת שלנו, שזה מכבר נעשית עדרים עדרים והולכת לה. חוקרים אלה יודעים יפה עם מי הצדק, ולעתים קרובות הם יודו בכך בחדרי חדרים, או אפילו ב"מסדרונות" הידועים. אך כלפי חוץ, אין דבר בטוח יותר מן "הקולגיאליות" – גם אם פירושה נתינת יד לפושעים.

 

 

 

ותורה מה יהא עליה?

 

 

 

יוחנן גלוקר, כפר סבא

 

 


חזור

כל הזכויות שמורות לאתר קתרסיס Copyright © 2006 בניית אתרים  EKDesign