חפש באתר
שם:
אימייל:
על שלושה ועל ארבעה - גיליון 9 | מאת:דוד עמנואל

 

על שלושה ועל ארבעה

 

דוד עמנואל

 

 

פרסים, חברות באקדמיה למדעים ושאר ירקות[1]

 

ברשימה זו אתייחס באורח בלעדי לכל הנוגע לפרסים המוענקים לחוקרים במדעי הרוח, מדעי החברה ומשפטים כאשר אני מוציא מכלל הדיון את הפרסים הניתנים לתלמידינו בכל התארים. גם לגבי פרסים לחוקרים במדעי הטבע אין אני מוסמך להביע דעה ואני מניח כי דעה שכזו קיימת ומובעת במקומות הראויים לכך.

 

 

במדינת ישראל יש ריבוי של פרסים והענקות כספיות שונות ומגוונות לחוקרים ותיקים, מרצים ופרופסורים, הניתנים על ידי גופים שאינם בהכרח אקדמיים או שהנם אקדמיים למחצה (ופחות מכך). דווקא אוניברסיטאות המחקר ממעטות להעניק פרסים לחוקריהן בתחומים הנזכרים כאן, ואם יש פה ושם פרס הרי הוא ניתן בדרך כלל באורח שרירותי על ידי דיקן, רקטור ונשיא על הישגים בהוראה והצטיינות במחקר. במקרים מסוימים ממנים הללו ועדה ("בלתי תלויה!!" השאלה "במי" בדרך כלל לא נשאלת). לעומת זאת יש פרסים במוסדות אלה המוענקים בעקבות הגשת מועמדות של המועמד עצמו הבטוח שמגיע לו פרס על הישגיו המחקריים (כך, דרך משל, הוא הנוהג בפרס פולונסקי המוענק על ידי הרשות למחקר ופיתוח באוניברסיטה העברית, שלפיו המועמדים מגישים את עצמם). בהליך הענקת פרסים כגון אלה המקריות שולטת בכיפה משום שעדיין יש חוקרים לא מעטים המגלים צניעות ולפיכך אינם מסוגלים להגיש עצמם בהליך הדומה להגשת מועמדות על ידי תלמידינו. אלה נאלצים בד"כ להגיש עצמם למלגות בכל שלבי הלימודים.

 

 

אך כאמור, פרסים רבים מוענקים על ידי מוסדות כגון עיריות, מפעל הפיס, ממשלת ישראל ומוסדות פסאודו-אקדמיים כגון יד בן צבי ומרכז שזר. מדוע הם פסאודו אקדמיים? ראשית, כי אינם מוגדרים כמוסדות להשכלה גבוהה שהרי אינם עוסקים בדרך כלל במחקר עצמאי, ואם הם עוסקים בכך, אין עליהם בקרה אקדמית רצינית, מחמירה ורציפה. שנית, המינויים של אנשי אקדמיה לתפקידים במוסדות אלה הם בדרך כלל שלא על בסיס קבוע, והנם מינויים שרירותיים לחלוטין הנעשים על ידי אנשי מנהלה שרק לחלקם יש תואר אקדמי (ומבוססים בדרך כלל על היכרות אישית). במוסדות מסוג זה, כאשר יש כוונה להעניק פרס, מתמנה בדרך כלל וועדה על ידי המנהל או מישהו מטעמו. וועדה זו מורכבת מאנשי שלומו של אותו מנהל, וכוללת בתוכה חברים מן האוניברסיטאות שיהיו הולמים ותואמים את המועמד שרוצים ביקרו. במקרה אחד בולט נכתבה ביקורת קשה בקתרסיס חוברת 4 על ידי פילולוג בעל שם עולמי על מחדלי הפילולוגיה של חוקר שפרסם ספר בסדרה יוקרתית המתפרסמת על ידי יד בן צבי. במקום מתוקן היו לוקחים ביקורת כזו בחשבון, אך הוועדה הממונה של יד בן צבי החליטה "להעניש" דווקא את הפילולוג הסורר על ביקורתו הקשה. מיהרה הוועדה והעניקה זמן קצר לאחר פרסומה של הביקורת את פרס בן צבי לאותו חוקר "לא פילולוג" על ספרו שיצא לאור באותו המוסד עצמו (!), יד בן צבי. למרבית הצער יש דוגמאות רבות הממחישות את תהליך קבלת ההחלטות הלקוי בכגון אלה.

 

 

כדי להעניק פרסים וכיבודים צריך בדרך כלל שיהיה מה לחלק. למי לחלק אין בעיה משום שלא מעטים הם אנשי מדעי החברה והרוח העושים ימים כלילות ברדיפה אחרי עשרות פרסים הניתנים אף ממוסדות אשר אינם מקרינים כבוד מיוחד. זו הסיבה שהמתדפקים על וועדות הפרסים, והשתדלנים האקדמיים למיניהם הם רבים מאוד. יש פרסים אשר ממונם נתרם על ידי אנשי עסקים אשר לעיתים מזומנות גם רוצים לקבוע, הם או יורשיהם, מי הוא זה שיקבל את הפרס. במקרה כזה התורם משיקולים שאינם בהכרח אקדמיים יטיל את כובד משקלו על התחום בו הוא רוצה שיחולק הפרס. דוגמאות קונקרטיות כמובן אינן חסרות ופרסים ניתנים במסגרות אלה לדמויות לא אקדמיות שבלאו הכי יש להן הרבה ממון וגם פרסום רב אינן חסרות (הפרס לא יינתן "חלילה" לאיש אקדמיה מובהק שבאמת זקוק לכסף אלא למוסיקאי בעל שם, או מחזאי מצוין. נפלאים ככל שיהיו, תרומתם המדעית למדינת ישראל מוטלת בספק רב). במקרה זה אי אפשר לבוא בטענות לאיש: לבעל הממון יש כוונות טובות. האוניברסיטה הסכימה לתנאיו של בעל המאה, ולפיכך הוא זה שרשאי להתנות את מתן הפרס בהליך שבו תהיה לו השפעה מרבית. אינני מתכחש לעובדה כי פרס הניתן לדמויות בינלאומיות בשטחים שאינם אקדמיים מייצר ממד תקשורתי בעל משמעות לאוניברסיטה שבחסותה ניתנים הפרסים (אך לא בהכרח יוצר מוניטין לאיכותה האקדמית).

 

 

לעומת זאת, בפרסים במדעי הרוח והחברה אשר ממומנים על ידי הציבור, כגון פרס ישראל, מרימים אנו גבה כאשר בודקים לאורך זמן רב מי היו מקבלי הפרס וכיצד נעשו ההחלטות כדי להעניקו. הרשימה מאז שהחלו להעניק את הפרס היא מרשימה מאוד באשר לכמות האנשים שזכו בפרס. אך אי אפשר להימנע מן המסקנה העגומה שהרשימה רק בחלקה מבטאת הצטיינות של ממש. אכן, אפשר למצוא ברשימה גם כמה מצטיינים שהטביעו את חותמם על המחקר במדינת ישראל ומעבר לים. ממה נפשך: על מה באמת מעניקים את הפרס? לעניות דעתי, ומתוך עיון באותו החלק הראוי מרשימת מקבלי הפרס, ברור כי המחוקק התכוון להעניק פרסים לאותם חוקרים שפרצו דרכים חדשות במחקרם, יהיה אשר יהיה התחום. לצערי גיליתי שהרשות המבצעת (קרי הממשלה) מעלה בתפקידה באורח בוטה ביותר. רבים מן הרשומים ברשימה נכספת זו לא פרצו במחקרם לא דרך ולא שביל קטנטן. יתר על כן, גם עתה, לאחר שנים רבות, ניתן לומר בביטחון רב כי למחקרם לא הייתה כל משמעות מיוחדת, ואלה מביניהם שהיו רק מבטיחים עת הוענק להם הפרס לא קיימו את ההבטחה, אם משום שלא פרסמו כל דבר משמעותי מאז קיבלו את הפרס לפני שנים רבות או שפרסמו משהו בעל ערך מועט מבחינה מחקרית. מאידך, רבים וטובים שהם פורצי דרך בתחומם, לא בלבד שלא קבלו את הפרס אלא אף לא הוגשו לוועדות הפרס מעולם. למותר לציין שיש מידה של הגזמה במה שאני אומר כאן משום הטעם הפשוט שהממשלה לא ישבה בעצמה על מדוכת פרס ישראל, אלא ששר החינוך מינה בעבר את וועדות הפרס, בדרך כלל מתוך אנשי האקדמיה שהם עצמנו ובשׂרנו (לכל תחום בדרך כלל התמנתה וועדה באורח חד פעמי לאותה שנה). מתוך בדיקת שמות הוועדות וחוות הדעה של וועדות שונות בתחומים שונים יכולים אנו לומר שמספר וועדות עבדו קשה ובאורח רציני ולבסוף אף הגיעו לתוצאות משביעות רצון (תמיד תמצאו את המתוסכלים התורנים שמחכים משנה לשנה, מפרס לפרס, מאיימים ואף משמיצים במרוצת השנה את המועמדים שהיו ברי מזל), וועדות אחרות היו פחות אובייקטיביות ולפעמים אף הקשיבו לרחשי ליבם של פוליטיקאים מן הסביבה. הרכב הוועדות הנו שרירותי ומקרי, ובהווה שרת החינוך ממנה את ראש הוועדה וזה בוחר לו אנשים כלבבו לשמש בה כחברים. לפרקים אין ייצוג ראוי בוועדות לכל אוניברסיטאות המחקר, ולכן אין לתמוה על כך שגם אם בתחום מסוים הוגשו מועמדים מצוינים על ידי אוניברסיטה שאינה מיוצגת בוועדה כל שהיא, לא הם זכו בפרס הנכסף, על אף שהיו פורצי דרך בתחומם. לפעמים, וגם זה קורה, מוגשים לוועדת הפרס מועמדים שמחלה קשה עומדת לכלותם, ועל וועדת הפרס להכריע האם יקבל מן דהו פרס לפני פטירתו אם לאו. יש דוגמאות משני הכיוונים: כאלה שזכו לראות את הפרס ממש ערב מותם וכאלה שלא זכו משום שוועדת הפרס לא נכמרו רחמיה, רחמנא לצלן. היסטוריון ידוע שלא כתב כמעט דבר אך היו לו הרבה תלמידים מפרגנים זכה בפרס ישראל הרבה שנים לפני מותו, ולעומתו פילוסוף ידוע במקומותינו אשר הטביע את חותמו באותה מידה והעמיד לא מעט תלמידים מוצלחים, לא זכה ומת – לא לפני שבראיון עיתונאי זמן קצר לפני מותו הביע את תסכולו המר על כי לא זכה בפרס הנכסף. ועצה נוספת בשולי הדברים: יש להפסיק את המנהג של הקראת חוות הדעה על המועמדים בפרס ישראל במדעי הרוח והחברה, כי לעיתים מגלה אתה את ערוותם של "המומחים" שישבו על מדוכת הפרס. כותבים הם שמן דהו מצטיין במחקריו פורצי הדרך ואני, כאיש המקצוע, יודע שהדברים המיוחסים לו אינם חדשים ואף לא מקוריים במיוחד. ובכלל, אין צורך להעניש את הקהל בהקראה מייגעת של "פסק הדין".

 

 

אם כך, מי בכל זאת זוכה בפרס וכיצד אפשר "לפעול" כדי לקבלו? נכון שהמקריות שולטת בכיפה. ראשית נזקק אתה לאנשים מפרגנים שיעבדו בשבילך כדי להגיש את הפרס בצורה ראויה. על אף שהנך איש ראוי לא תמיד תמצא את אותם טיפוסים שמוכנים לעמול בשבילך. שנית, תמיד תהיה תלוי בשר החינוך הממנה את הוועדות וברצונותיו ומאווייו באותה שנה ( מבדיקה שטחית ביותר של מקבלי הפרס לדורותיהם יכול אתה לפענח מה היו הטעמים הפוליטיים של שרי החינוך שכיהנו בזמן קבלת הפרסים). כמו כן תלוי מי יושב בוועדה של התחום באותה שנה כדי לקבוע מי הם מקבלי הפרס. לא תמיד יושבים האנשים המצטיינים מאותו תחום בוועדת הפרס. לעיתים מזומנות יושבים שם רק העסקנים האקדמיים שלא פרסמו דבר בעל ערך, או לחילופין אין בהם עצמם כל ערך סגולי אקדמי של ממש. גורם מכריע הוא האם אין שם "אויב" מושבע וסתם מי שאינו מפרגן למועמד. והואיל וכל אזרח במדינת ישראל רשאי להגיש מועמדים לפרס, תלוי מי המתחרים שלך באותה עת והאם עמיתיך סבורים שזכית כבר ליותר מדי תהילה ולפיכך לא רוצים להבליט אותך עוד יותר. והרי בביצה קטנה יושבים אנו, במקום שכל אחד מכיר את המועמד. ושמא זה האחרון כתב רשימה ביקורתית על אחד מחברי הוועדה. ואולי מונית לאקדמיה למדעים שנה קודם לכן והנה יושב אתה בוועדת הפרס (במקרה או שלא במקרה – הרי שרת החינוך הנוכחית היא מן האוניברסיטה) ובמקרה... אתה ממנה את זה שמינה אותך שנה קודם או תמך במינוי שלך לאקדמיה למדעים (משום שאתה מצליח להטות וועדה שלמה של חברים מעט רופסים לכיוון שלך). זוהי כמובן דוגמא היפותטית במיוחד. אותו הדין לגבי מי שזכה בפרס ויושב שנה או שנתיים מאוחר יותר בוועדה ונותן תמורה לזה שהעניק לו את הפרס בעבר. הרי חלילה וחס לא יתפטר מהוועדה למתן הפרס מטעמי הגינות. ובכלל, חוקרים שזכו בפרס אחד יוקרתי בדרך כלל ניתן לצפות שיזכו בפרסים נוספים כי מדובר אחרי הכל באותה ה"קליקה" עצמה. ובהקשר זה אזכיר שיש מאגר של שמות קבוע לכל פרס ולכל מינוי, ובתחומים מסוימים מעניקים פרסים לפי תור קבוע מראש (שנקבע בדרך כלל על פי ותק). לפי מאגר מצומצם זה אפשר כבר לפטר את רוב רובו של הסגל האקדמי שלפי רשימה זו כלל אינו מצטיין. וישנם תחומים שבהם ממנים חברים את עמיתיהם בזה אחר זה במשך שנים ארוכות (לא תמיד שלא בצדק, עלי להוסיף בהגינות), ולולא אני מנוע מלפרסם כאן שמות הייתי יכול להביא בפני הקורא רשימה מדויקת ביותר של מי עתיד לקבל בשנים הבאות פרס ישראל במקרא, מדע המדינה, בהיסטוריה של עם ישראל, במזרחנות, בסוציולוגיה ובמשפטים כמו גם בתחומים אחרים (הרשימה שמורה במערכת). ויש כמובן אותם טיפוסים מן האוניברסיטאות שעסוקים כל כולם במה שקרוי במקומותינו "לוביינג" (lobbying) עד שהם מצליחים לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים להעביר את עצמם (או את חבריהם) בוועדה נוחה במיוחד מבחינתם. לגבי פרס אמת המצב עדיין פחות ברור משום שהפרס עדיין בחיתוליו. אך כבר עתה יודעים אנו על מקרה שהפרס ניתן למן דהו משום שהוועדה לא הייתה מסוגלת להגיע לעמק השווה לגבי המועמדים ה"באמת" מוצלחים באותו תחום (מה עוד שהוועדה עצמה הייתה מורכבת מחברים שלא נמנו עם הליגה הראשונה במקצוע). ובכל מקרה נשאלת השאלה לגבי פרס אמת, מדוע להעניק פרס כספי ענק למלומדים שחלקם כבר לא יעבדו משום שהם חולים מדי או זקנים מדי, וכל שהם יעשו בפרס הוא שימוש בכספים כדי לשפר את רמת חייהם? הפרס הכספי הגבוה שנתרם על ידי יהודים נדיבים, ואשר מוענק בתנאים של דוחק כלכלי קשה במוסדות המחקר, מן הראוי שינתן עבור מחקר שנעשה בעבר על ידי מצטיינים מבין החוקרים ולאלה מבניהם שעוד יספקו סחורה נוספת.

 

 

במילים אחרות, הרבה פגמים יש במתן פרסים שרק את מקצתם מניתי כאן (ועוד לא הזכרתי פרס יוקרתי של ממש שהוא פרס רוטשילד, שעיון במקבליו במרוצת השנים מוכיח שבדרך כלל אפשר לעשות עבודה טובה גם בשטח הענקת פרסים). לפיכך, התוצאה בסופו של יום היא עלובה למדי. פרופסורים רבים במדעי הרוח, החברה ומשפטים קיבלו פרסים רבים אך לא תמיד אפשר להבחין במצוינות מחקרם שעל פיו אמורים היו לקבלם. לכן ברצוני להציע שפרס ישראל במדעי הרוח והחברה, הפרס הממלכתי ביותר, יבוטל לאלתר ושזה יוענק לאלה מבין החוקרים (או לקבוצות מחקר) במדעי הטבע ובטכנולוגיה שעשו פריצות דרך חשובות של ממש (בדומה לפרס וולף). במקרים יוצאים מן הכלל אפשר יהיה גם להעניק את הפרס לחוקרים במדעי הרוח והחברה. אני מבקש לבטל את הפרס לא רק משום שהוא ניתן לקבוצה ("קליקה") של אנשים ממסדיים, אלא משום שכמה מאותם פרופסורים שזכו בפרס הנכסף מתחילים להאמין בעצמם שהם אכן מצוינים וזו מגמה מסוכנת עוד יותר מעצם חלוקתו הבלתי צודקת של הפרס.

 

 

וכך מגיעים אנו לפרה קדושה נוספת והיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, שעליה כבר נכתבו דברי ביקורת רבים בעיתונות היומית. עיני אינה צרה בחברי האקדמיה במדעי הרוח והחברה. הם אינם מזיקים לסביבה. האקדמיה למדעים, אותו מוסד האמור לייצג את המיטב והמצוין שבקהילה המחקרית שלנו, לוקה בליקויים קשים מאוד (ושוב הפעם אני מתמקד במדעי הרוח והחברה ובמשפטים). יש להדגיש כי ברשימת חברי האקדמיה מופיעות דמויות ראויות ביותר שעשו רבות למען קידום המחקר בארץ ומחוצה לה. אך יש גם כאלה שאין לך מנוס אלא (שוב) להרים גבה ולשאול: האם אלה הם החוקרים המצוינים ביותר בתחומם? ויתרה מכך: יש רבים וטובים שהיית מצפה שיהיו שם, אך אלה לא מונו מעולם. יש רשימה ארוכה של חוקרים נפלאים הידועים מאוד ברחבי העולם אך במקומותינו עדיין לא זכו "להכרה" של החבורה הנכבדה המאיישת את האקדמיה למדעים. וגם זאת שמעתי מאחד מחברי האקדמיה הבכירים: "מן דהו הנו חוקר חשוב אך שנוי במחלוקת. לכן אי אפשר לבחור בו לאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים". אקדמיה זו, כמו גם מוסדות ציבור אחרים, סובלת מחוליים חמורים. ראשית, העדר שקיפות. מי זה שקובע מי יכנס לאקדמיה ויהיה המצוין שבחוקרים בתחום זה או אחר? מדוע אין מפרסמים את שיקולי הוועדות ומדוע בוחרים ב-x ולא ב-y? האם נעשה מחקר השוואתי רציני על ידי הוועדות של האקדמיה בהליך בחירת המועמדים? האם בתחום ההיסטוריה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, משפטים, מזרחנות ומדע הדתות דרך משל, נלקחו בחשבון פרסומיהם של כעשרה-חמישה עשר אישים בולטים מכל אחד מן התחומים הללו מאוניברסיטאות המחקר בישראל (ומחוצה להן) והאם בדקו ברצינות את התיקים אחד לאחד כדי לקבוע מי הסוציולוג, המשפטן והמזרחן המצטיין בארץ? האם האקדמיה למדעים בודקת את מועמדיה כפי שהיא בודקת בציציות את אלה שהיא מעניקה להם מקרנות המחקר הבסיסי (הליך לא רע בכלל)? או שמא חבר ממליץ על חבר אחר באקראי וללא כל השוואה מדוקדקת וקפדנית של הרבה מועמדים בתחום מתקבל האיש לאקדמיה? על הממליצים בחו"ל הכותבים חוות דעה על המועמדים לא הייתי סומך בכלל משום שהם מקבלים לעיון רק את תיקו של המועמד האחד בתחום זה או אחר. אי לכך אין להם בסיס מוצק להשוואה גורפת עם מועמדים פוטנציאליים אחרים מן הארץ. ובכלל, כאשר מתבקש פרופסור בחו"ל להביע דעתו בעניין קבלתו של מן דהו לאקדמיה למדעים, עומדות לנגד עיניו חלק מן האקדמיות באירופה שאליהן קל מאוד להתקבל כחברים מן המניין. לפיכך אינו מקפיד יתר על המידה. במקרים רבים הרי הוא חברו של המומלץ מזה שנים, התארח בביתו, אכל במחיצתו ובילה עמו בכינוסים בחו"ל. בהקשר זה יש לי הצעה קונסטרוקטיבית: להפסיק עם הלחשושים והסודיות הרוחשים בחדרי חדריו של המוסד הציבורי המכובד הזה כאשר בסופו של התהליך קורה לפעמים שחבר ממנה חבר (או את חברתו), ובמקום זה לפרסם מדי פעם מעין מכרז פומבי למקומות פנויים באקדמיה. בהמשך ההליך, וועדה מתוכה, שבה יהיו גם חברים "אובייקטיביים" מבחוץ ואנשי ציבור בולטים, תעשה את הבירור של המועמד המתאים מתוך תחרות אמיתית בין המועמדים השונים. כפי שהפרוצדורה נראית היום היא מקרית, אישית, פוליטית וסובייקטיבית למדי. לפעמים אפילו מגוחכת. לפני שנים לא מעטות הייתה טרוניה שבאקדמיה למדעים אין נשים, וכי אין די מועמדים מאוניברסיטת תל אביב. מה עשו חכמים באקדמיה? מינו בזמן קצר ביותר שלוש נשים מאוניברסיטת תל אביב (וכי לא נמצאו נשים מוצלחות באוניברסיטאות אחרות?). יתרה מזאת: האם חברי האקדמיה המכובדים לא חשבו על מה שרבים יודעים זה מכבר ששיטת החבר מביא חבר אינה משרתת בהכרח את הארגון, שהרי שיטה זו " מייצרת חבורות בעלות רקע דומה, מקבעת דפוסי חשיבה ומנציחה פרדיגמות... הבאים על חשבון השונות, המגוון, האחרות, אשר פותחות פתח ליצירתיות ולנוכחותן של נקודות מבט שונות..." (The Marker "הארץ" ד בתמוז תשס"ח, עמוד 28)? ושאלה נוספת: כיצד מתנהל ההליך לקביעת נשיא האקדמיה? האם נכון המידע שמופיע באתר האינטרנט שנשיא האקדמיה למדעים הנוכחי הפסיק לפרסם פרסומים מדעיים לפני כעשרים שנה? אם כך הדבר, נראה לי כי נכון יהיה שהאיש ה"מופקד" על המצוינות האקדמית במדינה, גם אם פרסם עבודה מדעית פורצת דרך לפני עשרים שנה ויותר, צריך להוות דוגמא ולפרסם ולא לעסוק רק בעסקנות לשמה.

 

 

לסיכום, האקדמיה למדעים מצטיירת כמוסד מיושן וארכאי שנוסד על ידי זקני הפרופסורים שגרו במשולש של טלבייה ורחביה בירושלים ושהיה להם למין מועדון חברתי של אליטה אינטלקטואלית הממוקם ליד ביתם. זה היה נחמד בימים ההם, אך היום אין בו כל צורך. הגיע הזמן שהאליטה הזחוחה הזו תביט החוצה ותיווכח שאנשים מעניינים באמת דווקא יושבים מחוץ לכתליה (גם רשימה זו שמורה במערכת). לפיכך, הואיל והאקדמיה למדעים עולה כסף למשלם המסים, ראוי כי יבוטל המוסד המעניק כיבודים למתי מעט באקראיות ובחוסר שקיפות. ובמקומו טוב היה אם היו מקימים אקדמיה למדעים חלופית, וירטואלית, שלא תעלה דבר למשלם המסים אך חבריה יצטרפו באורח אלקטרוני על בסיס של מינימום של פרסומים מוצלחים שנכתבו לאורך זמן רב. חברים אלה ישלמו מס חבר נמוך שיאפשר העסקת שני אנשי מנהלה לכל היותר, והם יתחייבו לפעול למען החברה בישראל בדרכים שונות. רק על פי אופי פעולתם הם יישארו חברי אותה האקדמיה. זו תהיה קהילה מדומיינת של אנשים מעניינים שתפעל למען החברה והמדינה ולא רק למען רווחת האגו של חבריה.

 

 

 

דוד עמנואל, חיפה

 

 



[1]      על אף שמרבית המאמר משתמש בלשון זכר, הכוונה גם לנשים.

 

 

חזור

כל הזכויות שמורות לאתר קתרסיס Copyright © 2006 בניית אתרים  EKDesign