חפש באתר
שם:
אימייל:
על שלושה ועל ארבעה | מאת:יוחנן גלוקר

   יוחנן גלוקר  

רפואה שלמה למדעי הרוח

ככל הנראה, נפל בגורלו של מדור זה להגיב על רעיונות 'גדולים ומקוריים' של עסקני חינוך למיניהם, ולנסות לתקן את מה שניתן לתקן – לפחות מן הצד העיוני. באחד ממאמרי הקודמים במדור זה (בגליון 5 של קתרסיס) עסקתי בהצהרתו של נשיא מכללת ספיר, פרופ' זאב צחור, כי המכללות הן המעלות את "מפלס ההשכלה" בישראל. והנה בא עוד נשיא של עוד מכללה – הפעם הוא פרופסור נחמיה פרידלנד, נשיא מכללת תלֿאביב-יפו – ומציע את המכללות כפתרון למה שהוא מכנה מחלתם של מדעי הרוח.

לפני שנפנה למאמרו, כדאי לציין עובדה מעניינת. דוקא באותה מכללת תלֿאביב-יפו, שהפרופ' פרידלנד עומד בראשה, היו עד לפני זמן קצר קורסים במדעי הרוח – כולל פילוסופיה, היסטוריה ושפות (שהפרופסור הנכבד נחלץ במאמרו להצלתן) – שכל תלמיד במכללה היה חייב לבחור אחדים מהם מחוץ למסלול למודיו המקצועיים. חובה זאת, כך מוסר לי מקור מוסמך, בוטלה בזמן האחרון. עד כאן לצד המעשי של הצלתן של הפילוסופיה, ההיסטוריה והשפות במכללתו של פרופ' פרידלנד עצמו.

מאמרו של פרופ' פרידלנד פורסם במדור "דעות" ב-Ynet ב-7 בנובמבר 2007. כותרתו היא "מדעי הרוח חולים".

הנה שני הסעיפים הראשונים:

בזמן האחרון מרבים לדבר על מצבם העגום של מדעי הרוח בישראל: הירידה במספר הסטודנטים, סגירת החוגים והקושי בגיוס תקציבים למימון החוגים. אין זה סוד שמדעי הרוח כבר מזמן אינם מושכים את הסטודנט הישראלי, אבל לא הוא אשם בדרדורו של התחום, אלא המערכת.

האקדמיה נולדה מתוך הרדיפה אחרי האמת שמיצגים מדעי הרוח. הרוח האקדמית, זו אשר פרצה את גבולות היכולת האנושית ואת גבולות המוכר והידוע, מגולמת בלימודי הפילוסופיה, ההיסטוריה והשפות – לא המחשבים או ההנדסה. הלוגיקה הנלמדת במקצועות אלה אינה פחות רלוונטית מלימודי התואר הראשון במקצועות "ישומיים" כביכול כגון מנהל עסקים ואפילו, למרבה הפלא, משפטים.  

לא אתעכב הרבה על כמה מן הדברים המתמיהים – דוקא מן הבחינה ההיסטורית – שנאמרו כאן. מה היא אותה "אקדמיה" שנולדה מתוך דבר זה או אחר? האקדמיה של אפלטון? או מוסדות החנוך הגבוהים בעולם העתיק (האסכולות הפילוסופיות והריטוריות)? או בעולם החדש (האוניברסיטות)? האמנם אותה "רוח אקדמית" המתבטאת במדעי הרוח "פורצת את גבולות היכולת האנושית"? היש בפעולות האדם מעשים שיש בכוחם לפרוץ את גבולות היכולת האנושית? לפרוץ "את גבולות המוכר והידוע" – כלומר, להרחיב את גבולות הידיעה האנושית במידה שהיכולת האנושית מאפשרת את הדבר – שאני. אך נדמה לי שרק המיסטיקה מבטיחה לאדם גם להגיע להשגות שהן מעבר ליכולת האנושית (הרגילה!) – והפילוסופיה, ההיסטוריה והשפות אינן מיסטיקה. התעכבתי על בטוי זה כדוגמא לדברים שמוטב היה להם שלא נכתבו. מי שדעתו אינה נוחה ממדעי הרוח יכול היה להטפל לבטוי זה ולהפכו לאמצעי לעשות מכל מדעי הרוח חוכא ואיטלולא. חכמים הזהרו בדבריכם.

אך נעבור לדברים שהם יותר מענינו של מדור זה.

פרופ' פרידלנד מקבל, כנראה, כמובן מאליו את הקשר בין הירידה במספר הסטודנטים לבין סגירת החוגים והקושי בגיוס תקציבים למימון החוגים. זאת, כמובן, הגישה הביורוקרטית שכבר שמשונה אליעזר התריעה עליה במאמריה הראשונים במדור זה. חשיבותו של מקצוע מדעי נקבעת, בעולמם של הפוליטיקאים והפקידים, לפי מספר האנשים העוסקים בו. המכללות, האוניברסיטות ומכוני המחקר הופכים במחי-יד למוסדות התלויים – לעצם קיומם – ב"רייטינג". חוג באוניברסיטה דומה, בתפיסה זאת, לתכנית טלויזיה. אם אין די צופים, הרי במוקדם או במאוחר תרד התכנית "צהרים נפלאים עם פאולינה בן מתושאל" מן המסך. אם אין די סטודנטים, הרי במוקדם או במאוחר יסגר החוג לתנ"ך או לתלמוד – תהיה חשיבותו המדעית של המקצוע אשר תהיה – או, לכל היותר, יצורף, עם עוד כמה חוגים נמוכי "רייטינג", לחוג גדול וחדש בשם "ספרות עם ישראל לדורותיו", בתקוה ששם מרשים זה ימשוך יותר תלמידים.

האקדמיה – ואני מתכון בפירוש לאותה אסכולה שיסד אפלטון בביתו, ליד הגימנסיון המכונה "אקדמיה", אסכולה שעל שמה נקרא היום עולם החנוך הגבוה בכללו – נוסדה כדי למלא את החסר בחנוך שהעניקה אז המדינה לאזרחיה. החוקרים והתלמידים שבאו לאסכולה זאת לא שלמו שכר למוד, אך גם לא קבלו שום תמיכה מן המדינה. הם לא היו תלויים בפוליטיקאים וביורוקרטים בעצם קיומם. גם האוניברסיטות של הזמן החדש היו, כמה מאות שנים, מוסדות פרטיים. התלמידים שלמו שכר למוד. לחסרי האמצעים הושגו, בכמה וכמה אוניברסיטות, מלגות קיום. מי שתרם מכספו לעדוד המחקר, לממון בניני האוניברסיטות, ולמלגות לתלמידים, לא התערב בדרך כלל בהחלטות המדעית של מורי האוניברסיטה, שנהלו אותה לפי קני מדה מדעיים (ולתקופה ארוכה, גם דתיים) הנראים להם. גם כאשר הקימו מלכים ורוזנים קתדרות על שמם, ההחלטה מה ילמדו ויחקרו בקתדרות אלה היתה בידי המלומדים, והקתדרות לא היו תלויות ב"רייטינג" ובמספר התלמידים. יש לא מעט אוניברסיטות בעולם שיש בהן קתדרה ליונית עתיקה וספרותה, שנוסדה באותן מאות שנים שבהן עמדה תרבות יון העתיקה במרכז העסוקים במדעי הרוח. גם אז, היו תקופות שבהן מספר התלמידים שעסקו ביונית עתיקה היה קטן יחסית, אך איש לא תבע את בטולה של הקתדרה, שכן המלומדים ידעו את ערכם של למודי יון העתיקה גם אם רק מעטים עוסקים בהם. היום אנו חיים במה שקרוי "תרבות הרייטינג", ולא רק מחלקות ליונית עתיקה נסגרות או נמצאות באיום מתמיד על עצם קיומן. באוניברסיטת תלֿאביב, הפטרונית של המכללה שפרופ' פרידלנד עומד בראשה, בוטלו החוגים העצמאיים למקרא, תלמוד, לשון עברית ופילוסופיה יהודית ואוחדו לחוג אחד גדול, "תרבות עברית". מדוע? "רייטינג". ופרופ' פרידלנד, שהתחיל את דיונו בציון "הרדיפה אחרי האמת" שמיצגות ההיסטוריה, הפילוסופיה ולמודי השפות, שוכח את אותה "רדיפה אחרי האמת" תוך שורות ספורות, ומקבל את מה שניטשה כינה "ספירת אפים" כקריטריון לגיטימי לקיומם של חוגים במדעי הרוח ולסגירתם. כל טענותיה המוצדקות של הגב' אליעזר נגד אותו ניהול כמותי של ההוראה והמחקר המדעיים היו כלא היו.  

ומי, לדעתו של פרופ' פרידלנד, אשם באותה ירידה במדעי הרוח? "המערכת". המדינה והמעסיקים – הוא ממשיך ומסביר לנו בסעיפים הבאים – מעדיפים להעסיק בוגרי משפטים או מנהל עסקים על בוגרי מדעי הרוח. "בעולם...", הוא מוסיף ואומר, "חברות השקעה מובילות מציעות קורסי הכשרה מקוצרים לבוגרים מצטיינים של מדעי הרוח במקום לקחת כלכלנים מהמוכן. ההיגיון שמאחורי שיטת גיוס כזו היא שאת הפעולות הפשוטות יחסית של מסחר וההיגיון הכלכלי הבסיסי הנצרך ניתן ללמד בקלות, אבל דרך המחשבה המתפתחת בלימודים אמיתיים של מקצועות הומניים לא תסולא בפז".

כלומר, חשיבותה של אותה "הרדיפה אחרי האמת", ושל "הרוח האקדמית, זו אשר פורצת את... גבולות המוכר והידוע" (והשמטתי בכונה את "גבולות היכולת האנושית") שוב אינה אלא "דרך מחשבה" ש"לא תסולא בפז". ומה אם אותה דרך מחשבה נפלאה – אם נניח שמטרתה היא עדין "הרדיפה אחרי האמת" – תגיע למסקנה שחלק ניכר מן הרווחיות של רבות מן החברות המודרניות מסכן את עצם קיומה של האנושות, ומוטב להן לאותן חברות לצמצם חלקים ניכרים מפעולותיהן – ומרווחיהן? האם לא מוטב להן לאותן חברות – לפי הגיונן הפנימי, המחיב רווחיות בכל מחיר – שלא להעסיק את אותם 'רודפי האמת', המסכנים את רווחיהן? "כלכלנים מהמוכן" לא ישעו בדברי בהבל כגון השרדות המין האנושי. וזאת רק דוגמא אחת, המצויה כרגע (בשעת כתיבת דברים אלה) קרוב למרכז הדיון הצבורי.

עלינו איפוא לבחור בין "לוגיקה רלוונטית" של מדעי הרוח – ואני מניח שאותה רלונטיות מתיחסת לאינטרסים של "חברות השקעה מובילות" – לבין "הרדיפה אחרי האמת" ופריצת גבולות הידע האנושי. מדעי הרוח במיטבם – ולעתים רבות מאד בתולדותיהם (ולא רק 'בימים טרופים אלה') הם לא היו במיטבם – מיצגים את אותם האידיאלים של חפוש האמת והרחבת הידע. אחת הסבות לכך שמדעי הרוח אינם פופולאריים היום – ולכן רוב 'האפים' מצויים היום בפקולטות אחרות – הוא בדיוק חוסר הענין שמגלים רוב בני דורנו, כולל הסטודנטים, בחפוש האמת ובידיעה לשמה. הקשיים הכלכליים העומדים לפני בוגרי מדעי הרוח קימים, ואין להמעיט בחשיבותם. אך כלכלת ישראל הולכת ומשתפרת בשנים האחרונות, ושוב אין די בטיעון שמדעי הרוח אינם מביאים פרנסה לבוגריהם. בדורות הקודמים, גם בישראל וגם בארצות אירופה ואמריקה, היו תמיד לא מעט סטודנטים יהודיים שבחרו בלמודים הקשורים למדעי הרוח, גם אם בסופו של דבר לא באה להם פרנסתם מזה. מחלתם של מדעי הרוח אינה ענין להעסקה ולתנאים כלכליים בלבד. אותה "הרוח האקדמית" נעדרת, והיא נעדרת לא רק משום שאין שכרה בצדה.

ועוד. פרופ' פרידלנד אף אינו נוגע בעוד בעיה הקשורה לחוסר הפופולריות של מדעי הרוח: רמתם המדעית, ו"הרוח האקדמית", של חלק גדול ממורי החוגים למדעי הרוח היום, אם לא של רובם. בשנים שבהן יצגו את מדעי הרוח באוניברסיטות אנשים כיחזקאל קויפמן, שמואל הוגו ברגמן, חיים יהודה רות, אביגדור צ'ריקובר, יצחק יוליוס גוטמן ויצחק בער – והבאתי כאן רק כמה מן 'השמות הגדולים' של כמה מאנשי הדור הראשון והשני באוניברסיטה העברית – היתה במדעי הרוח רוח אחרת. התלמיד שבא לפקולטה מעין זאת ידע שכמה וכמה ממוריו (אף אם לא כולם) הם לא רק חוקרים בעלי שם, אלא אף אנשי מדע שלבם נתון למחקר ולהוראה במקצועם. בשעוריהם הוא יכול היה להרגיש שהם חיים את מה שהם מלמדים. רבים מהם עזבו משרות חשובות במדינות אירופה ואמריקה ובאו לירושלים – ואחר כך לבר-אילן, לתלֿאביב ולשאר האוניברסיטות בישראל – מתוך התלהבות לרעיון המדינה החדשה ונסיון להמשיך בה את המסורת של למוד ועיון לשמם. מעטים מן המורים במדעי הרוח היום – גם אלה ביניהם שהם חוקרים של ממש ומקדמים את המחקר העולמי בפרסומיהם – יכולים להשתוות לאותם ראשונים במסירותם וברוחם. גרוע מזה, יש היום בפקולטות למדעי הרוח בישראל מספר הולך וגדל של שרלטנים ומאחזי עינים: כל מי שקרא בעיון כמה ממאמרי הבקורת בחוברות השונות של קתרסיס יודע זאת. גם בדורות הראשונים היו חוקרים טובים יותר וטובים פחות, אך פרופסורים שאינם מצויים אצל נתונים בסיסיים והכרחיים למחקר במקצועם היו נדירים מאד.

נגיע עתה לפתרון (וכדי לחסוך זמן ומקום, אביא כמה מהערותי בסוגרים מרובעים בגוף הטכסט של פרופ' פרידלנד):

אבל בטרם נוכל להפוך את הפילוסופיה לחלופה למנהל עסקים [יצא המרצע מן השק: לא עוד "הרדיפה אחרי האמת" או "הרוח האקדמית" וכיוצא באלו], עלינו להבריא את התחום. על המדינה ליצור מנגנון שיהפוך את לימודי מדעי הרוח לכלכליים [!] מצד אחד ומושכים [מה זה???] מצד שני. הפתרון הזה נמצא מתחת לאפה של המערכת. המכללות האקדמיות הציבוריות – 21 מכללות הפרוסות בכל הארץ – הן שלד מצוין לתוכנית ההצלה של מדעי הרוח [למשל, בטול החובה ללמוד קורסים ממדעי הרוח במכללה של פרופ' פרידלנד עצמו], וזאת ממספר סיבות.  

ראשית, המכללות הן מוסדות הוראה שהתמחותם בתואר ראשון. בניגוד לאוניברסיטות בהן התואר הראשון הוא תוצר לוואי, [האומנם? הרי כל אוניברסיטה החלה את דרכה כמוסד המלמד לתואר ראשון, לפני שקבלה את האשור להדריך לתארים גבוהים. גם באוניברסיטות המחקר – כפי שהן קוראות לעצמן היום – המחקר לא בא על חשבונו של התואר הראשון, אלא נוסף עליו.] המכללות נוצרו ללמד. צורת הלימוד האישית והאינטימית, כאשר המרצה הוא בראש ובראשונה מורה, היא הצורה הנכונה ללמד את מדעי הרוח. [אך מה היא אותה אינטימיות? האם במכללות אין שעורים המוניים, שבהם המורה מדבר והתלמידים רושמים כל מלה כמי שכפאו שד? ואם מדובר בקורסים שמספר התלמידים בהם הוא קטן – מה על ה"רייטינג"???] שנית, המכללות הן מוסדות רזים, שבהן התקורות המנהליות קטנות בהרבה מאשר באוניברסיטאות [אל דאגה, הביורוקרטים יסתמו פרצה זאת בעגלא ובזמן קריב], וכך עלות התואר במכללה, מבחינת השתתפות המדינה, נמוכה בהרבה מעלותו באוניברסיטה. [אך לפני רגע נאמר לנו כי "על המדינה ליצור מנגנון שיהפוך את לימודי מדעי הרוח לכלכליים מצד אחד ומושכים מצד שני". והנה עתה הפתרון הוא, אולי, "מתחת לאפה" של המדינה, אך לא ביזמתה.] כמו כן, מיקומן של המכללות, שרובן נמצאות באזורי פריפריה, יאפשר גישה למקצועות מדעי הרוח גם לשכבות סוציוֿאקונומיות נמוכות – וכו' וכו'.

אך מה בכל זה יגרום להם למדעי הרוח להיות יותר כלכליים ויותר מושכים (שהרי זאת מגמתה האמתית של אותה 'תכנית הבראה')? האם מי שלמד, נאמר, פילוסופיה וספרות צרפתית במכללת עמק הירדן יזכה משום כך לעמדה כלכלית גבוהה יותר ממי שלמד מקצועות אלה בדיוק באוניברסיטה העברית? ענין אותן "שכבות סוציוֿאקונומיות נמוכות" מזכיר במקצת את מפלסו של פרופ' זאב צחור – אך שוב, מה למעמדו החברתי של אותו סטודנט ולסכוייו להתקבל למשרה המפרנסת את בעליה בעושר ובכבוד? אילו היה "על המדינה ליצור מנגנון שיהפוך את לימודי מדעי הרוח לכלכליים מצד אחד ומושכים מצד שני", הייתי מצפה לדרישה מן המדינה שתודא כי "חברות ההשקעה המובילות" בישראל תלכנה בדרכן של חברות כאלה "בעולם" – כלומר, תצענה "קורסי הכשרה מקוצרים לבוגרים מצטיינים של מדעי הרוח במקום לקחת כלכלנים מהמוכן". אך המדינה אינה יכולה לחייב חברות עסקיות להעדיף בוגרים מסוג אחד על בוגרים מסוגים אחרים – ואילו אנשי העסקים, כפי שכבר טענתי, אינם מעונינים בעיקר במי שרודף אחרי האמת ופורץ את גבולות הידע האנושי: מטרתם הבלעדית היא לעשות כסף, הרבה כסף, והאמת ופריצת גבולות הידע אינם אלא מכשירים ממדרגה שניה למטרה זאת – לכל היותר.

מדעי הרוח חולים, אך לא במחלת ה"רייטינג" הנמוך. לא זאת הבעיה האמתית – וכפי שכותב פרופ' פרידלנד עצמו, לא זה מקורם של מדעי הרוח. אם ברצוננו לחזור למדעי רוח של ממש, שיהיו "מושכים" (וכמה מהם גם "כלכליים" – אך לא זה העיקר), אולי אותם רעיונות מיושנים של חפוש האמת, של פריצת גבולות הידיעה האנושית – ושל חיי רוח המתמסרים למטרות נעלות אלה – הם מה שאנו זקוקים לו. היש היום אפשרות לחזור למצב כזה? היתכן שיקום דור של סטודנטים שאלה יהיו האידיאלים שלו, או של רבים ממנו? אינני יודע. לכל היותר, הייתי שמח לו יכולתי לומר "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב".

יוחנן גלוקר, כפר סבא

 

 


חזור

כל הזכויות שמורות לאתר קתרסיס Copyright © 2006 בניית אתרים  EKDesign