חפש באתר
שם:
אימייל:
הפילולוגיה השמית המשווה בימי הביניים - יצירה או העתקה? | מאת:אהרן ממן

  אהרן ממן

 

הפילולוגיה השמית המשווה בימי
הביניים – יצירה או העתקה?

 

דן בקר, מקורות ערביים של 'ספר ההשוואה בין העברית והערבית' ליצחק בן ברון, אוניברסיטת תל-אביב, תל אביב תשס"ה, viii + 277 עמ'

 

 

בעקבות כיבושי הערבים במאות השביעית והשמינית לספירה, באו היהודים במגע עם לשון שמית חדשה, הלשון הערבית, מעירק במזרח ועד צפון אפריקה וספרד בקצה מערב, וזו הדיחה את לשונות הדיבור שהיו שגורות על פיהם. ברבות הימים, ככל שהתבסס השלטון הערבי במרחב זה, אימצו היהודים גם את ספרות המדע שהתפתחה אצל הערבים ובכללה ספרות חכמת הלשון הערבית. מלומדים ערבים כתבו מילונים וספרי דקדוק משוכללים על לשונם, ובהם הם תיעדו וביארו את אוצר המילים של הקוראן ושל השירה הערבית הקלסית וניסחו את כללי הדקדוק והתחביר של הלשון הערבית. מלבד העדויות שבכתב שימשו למדקדקים ולמילונאים הערבים גם עדויות בעל פה של מסרנים בדווים, שהיו אמונים על טהרת הלשון.

 

 

היהודים במרחב הדיבור הערבי אימצו את הישגי המדע של הערבים בכל התחומים, ואף הוסיפו עליהם כדמותם וכצֶלם סגנונם. יוצרים יהודים דגולים, כמו רב סעדיה גאון, ר' יונה אבן ג'נאח, ר' יהודה הלוי, הרמב"ם ואחרים, כתבו ערבית מופתית, שנשאה אמנם גם סממנים יהודים שבגינם היא מכונה ערבית-יהודית, אבל ערבית ברמה גבוהה מאוד.

 

 

בעקבות חכמי הלשון הערבים, החלו היהודים אף הם לכתוב חיבורים בתחום חכמת הלשון, חכמת הלשון העברית. חיבורים אלו נועדו להסדיר שני תחומים: הבנה טובה ומעמיקה בלשון המקרא בדרך החקירה והדרישה הדקדוקית והגזרונית, וניסוח כללים מחייבים למשורר העברי בשעה שהוא בא לכתוב שירה בסגנון החדש (מבית מדרשם של משוררי ספרד).

 

 

משבאו החכמים היהודים לכתוב בתחום המדעים, שהיה תחום חדש לגמרי בספרות היהודית, הם לא היו צריכים להמציא דגם כתיבה לספרות זו אלא אימצו מינה וביה את דגם הכתיבה שהתפתח אצל הערבים עצמם, ומה גם שחכמים יהודיים רבים כתבו מעיקרא ערבית. הם אימצו את תבנית החיבור, את דרך הצגת העניין, את דרך הטיעון, את הטרמינולוגיה ואת הדוגמאות. למשל, יוסף אלבציר (הרואה), הקראי הירושלמי בן המאה האחת עשרה, כתב בתחום התאולוגיה בנוסח ובסגנון של בן זמנו עבד אלג'באר.[1] אפילו בסוגת המשפט וההלכה אימצו היהודים לא מעט מונחים ערביים-מוסלמיים, והרי סוגה זו לא רק היו לה תקדימים ומופתים של כתיבה עברית וארמית אלא שהייתה תחום יהודי מובהק.[2] כמובן, את האסמכתאות והדוגמאות היהודיות הביאו מן המקרא או מן הספרות התלמודית, בעוד שהמקורות שלפניהם הביאו אותן מן הקוראן ומספרות מוסלמית אחרת.

 

 

גם חכמי הלשון העברית, שכתבו את חיבוריהם בערבית, לא היו צריכים להמציא דגם כתיבה לספרות חכמת הלשון. הם מצאו את הדגם מוכן ומזומן בספרות חכמת הלשון של הערבים. הם השתמשו במודל הקיים על הגדרותיו ועל מונחיו, ובמדה רבה, כל שהיה עליהם לעשות הוא רק לברור מספרות חכמת הלשון הערבית את הפרקים והסעיפים הנחוצים והאפשריים לעברית המקרא ולהתאימם לה. התיאור הדקדוקי הערבי התאים במיוחד לתיאור עברית המקרא מפני שאלֶה שפות אחיות, תופעה שהמחברים העבריים בני המאה העשירית עמדו עליה בנקל.

 

 

יתר על כן, בבואם לנסח את כלליה ודקדוקיה של העברית המקראית יצרו חכמי הלשון העברית מעיקרא – וכמעט בלי משים וכדבר המתבקש מאליו – דקדוק ומילון משווים ומעמתים, כי הם שקלו כל תופעה דקדוקית, גזרונית או מילונית בלשון המקרא, לאור כלליה של הערבית. עיקרון זה פעל כנראה גם מן הסוף להתחלה: על כל תופעה דקדוקית או תחבירית של הלשון הערבית שעלתה לדיון בספרות הדקדוק הערבית, שאלו חכמי הלשון העברית את עצמם אם התופעה קיימת גם בעברית המקרא אם לאו.

 

 

אכן, כבר המדקדק העברי הראשון, רב סעדיה גאון, שיקע בחיבוריו הפילולוגיים והפרשניים חומרים רבים של פילולוגיה משווה עברית-ערבית.[3] אחריו החרו-החזיקו חכמי לשון רבים, כמו בן דורו הצעיר, ר' יהודה אבן קריש מתאהורת שבאלג'יריה, דוד בן אברהם אלפסי הקראי הירושלמי, ור' יונה אבן ג'נאח מקורדובה (שנמלט בשנת 1012 לסרגוסה) שבספרד, וחכמים רבים אחרים.[4]

 

 

כמאתיים שנה אחרי שפתח רב סעדיה גאון במפעל זה, סיכם ר' יצחק אבן ברון, חכם לשון מספרד בן דורו של ר' משה אבן עזרא, את הישגי הפילולוגיה השמית המשווה מראשיתה ועד זמנו. את ספרו כתאב אלמואזנה בין אללגה אלעבראניה ואלערביה (ספר ההשוואה בין הלשון העברית ובין הערבית) הוא ייחד להשוואה שיטתית וממצה של דקדוקן ומילונן של שתי לשונות אלה (קודמיו השוו גם לארמית, אבל בספר זה התמקד אבן ברון רק בעברית ובערבית). גורלו של הספר לא שפר, וברבות הימים אבד, ורק שרידים ממנו נתגלו בגניזת קהיר, רובם יצאו לאור על ידי פאוול קוקובצוב,[5] תורגמו לאנגלית על ידי וכטר[6] ופורסמו שוב בידי נחמיה אלוני.[7] בזמן האחרון נתגלה שריד נוסף בידי כותב שורות אלה,[8] ופרופ' דן בקר מאוניברסיטת תל-אביב מבקש להוציא מחדש את כל השרידים במהדורה מדעית.[9]

 

 

 

ספרו הנוכחי של בקר בא לאַתר דרך שיטה את מקורותיו הממשיים של אבן ברון. אם עד כה ידעו החוקרים באופן כללי שאבן ברון, כמו מדקדקים אחרים מימי הביניים, שאל את חומריו מחיבורים ערביים סתם, הרי בקר מצביע בספרו על המילונים והדקדוקים הממשיים, ועל הסעיף והשורה שאבן ברון העתיק מהם את הגדרתו או את ניסוחו לעניין זה או זה.

 

 

כבר קוקובצוב ציין את מקורותיהן של המובאות מן השירה הערבית הקלסית שצוטטו בכתאב אלמואזנה. ולעצם השאילה של מדקדקים ממקורות ערביים כבר ציין וילנסקי לא מעט מקבילות ערביות בסתם (וראה דברי בקר עצמו, עמ' 1, על זכותו של וילנסקי כמעורר למחקר זה). גם ד' טנא כתב בשנות החמישים של המאה העשרים חיבור גמר לתואר השני שעסק במושגי התחביר של ר' יונה אבן ג'נאח לאור התחביר הערבי, תוך ציון כללי של שאילת הרעיונות, ומבלי להצביע על מקורות ספציפיים.

 

 

בקר עצמו מסביר מדוע לא יכלו קודמיו לאתר מקורות ממשיים להעתקות בכתאב אלמואזנה. החיבורים הערביים ששימשו מקור לאבן ברון (בקר, פרק 2) רובם פורסמו רק בזמן האחרון ולא עמדו לנגד עיניהם של החוקרים הקודמים שעסקו באבן ברון.

 

 

 

בקטעים ששרדו מכתאב אלמואזנה, אבן ברון בעצמו מזכיר במפורש שנים עשר חכמי לשון ערביים בשמם או בשם חיבורם,[10] אבל הוא לא הפנה אליהם בכל סעיף ושורה שהעתיק מהם, וכמובן איננו יודעים דבר על שמות אחרים ועל הצהרותיו בעניין שיטת עבודתו, אם היו כאלה בחלק שאבד מן ההקדמה או מגוף הספר. בקר יגע ומצא עוד שלושה עשר מקורות ששימשו לאבן ברון, כולם דקדוקים או מילונים ערביים של בני זמנו או הסמוכים לפני זמנו.[11] ולא זו בלבד, אלא שעשה עבודת נמלים והצליח לאתר את המקורות המדויקים להעתקות רבות של אבן ברון.[12] לא זו אף זו, בקר השכיל לתקן את הטעויות של החוקרים הקודמים שעסקו בכתאב אלמואזנה (ראה, למשל: עמ' 10, הע' 9; עמ' 12). בייחוד הוא מבקר את פינחס וכטר ומתקן את טעויותיו (כגון, עמ' 17, הע' 2; עמ' 21, הע' 12; עמ' 25, הע' 28; עמ' 26, הע' 30; עמ' 30, הע' 39; עמ' 33, הע' 53-54; עמ' 35, הע' 57). בקר אף מתקן את נוסח כתאב אלמואזנה כנדרש מן ההקשר ובהסתמך על מקורותיו הערביים (כגון, עמ' 32, הע' 51; עמ' 50, הע' 121; עמ' 145, הע' 260, 264), ולפעמים הוא מתקן את המקורות הערביים על סמך נוסח המובאות בכתאב אלמואזנה, ואין צריך לומר שהוא מספק מידע על המשוררים (כגון, עמ' 24, הע' 22) ועל חכמי הלשון הערביים. אף התרגום שלו לקטעים בערבית הן של אבן ברון והן של מקורותיו הערביים הוא תרגום משובח.  [13]

 

 

לעתים הצליח בקר לגלות את ההיסחפות של אבן ברון במקומות שאבן ברון ציטט ממקור ערבי יתר על הדרוש, כגון שהביא את המונח "אסם מתמכן",[14] שלדעת בקר, אינו רלוונטי לדקדוק העברי (עמ' 32-33, והע' 46). ורק מומחה גדול בדקדוק ערבי כמו בקר יכול לקבוע קביעה מעין "לא מצאתי את המונחים אסם בסיט ופעל בסיט אצל המדקדקים הערביים" (עמ' 32, הע' 45).

 

 

 

שאלה היא אם לאחר עצם גילוי העיקרון שאבן ברון העתיק מספרים ממשיים, לא היה די בחשיפת מקורותיו תוך הדגמה המניחה את הדעת, מבלי להיזקק לבירור המקור של כל סעיף ושל כל סעיף מִשנֶה; שכן לאחר הרמיזה אל המקור הספרותי פעם אחת, בירור יתר הדוגמאות אינו עוד אלא עניין למלאכה. ומאחר שבקר כבר עמד על העיקרון האמור במאמרו, "המקורות הערביים להשוואות של יצחק בן ברון בין הדקדוק העברי לדקדוק הערבי" (מחקרים בלשון ח' [ה'תשס"א], עמ' 183-201) הספר שלפנינו נראה אך מעין פיתוח של המאמר.

 

 

מהו אפוא הרעיון העומד מאחורי מיצוי כל שאילה ושאילה, אם של הגדרת מונח בדקדוק, אם של הגדרת ערך מילוני במילון ואם של דוגמה? ומה הרושם המצטבר מפרישׂת כל המקורות של כל שיבוצי אבן ברון בחיבורו?

 

 

אם הכוונה לעמוד על "ארון הספרים" של אבן ברון, הרי היה די בהצגת מקורותיו כפי שעשה בקר במבוא. 
[15] ואם הרעיון הוא לתקן את הנוסח של כתאב אלמואזנה על פי מקורותיו הערביים, במקומות שהמסירוֹת שיבשו אותו, היה די לרכז את המקומות האלו, או להמתין עד המהדורה החדשה שבקר עתיד לפרסם.

 

 

ואם לא זה ולא זה, נראה כי מכלול ציון המקורות בספר בא להבליט כביכול את חוסר מקוריותו של אבן ברון ואת תלותו הבלתי פוסקת במקורותיו, בין שבקר התכוון לכך בין שזה רושם שנוצר בדיעבד.

 

 

כנגד הרושם הזה אני מבקש להדגיש כי אבן ברון השתמש בחומרים ששאל מחיבורי הדקדוק ומן המילונים הערביים רק כאבני בניין ליצירה החדשה שהוא ביקש ליצור ושאין כיוצא בה בשום מקור ממקורותיו.

 

 

הבה נתבונן בדוגמה אחת אקראית מתחום הדקדוק המשווה של אבן ברון, וכדי שנוכל לעקוב אחר הדיאכרוניה של ההתרחשות, יוצגו תחילה המרכיבים הרלוונטיים מן הדוגמאות מן החיבורים הערביים, מתוך הנחה מופלגת שחיבורים ערביים אלו היו לא רק הזרז אלא אף המניע לעצם מלאכתו של אבן ברון.

 

 

בספר אלגֻ'מַל [= סיכומים מן הדקדוק הערבי] מאת אלזג'אג'י (מת בשנת 949 או 951)[16] בא סעיף על מילות הפנייה בערבית, בזו הלשון: "וחרוף אלנדא כ'מסה יא ואיא והיא ואלאלף ואי כקולך יא זיד ואיא זיד והיא זיד ואי זיד ואזיד ... וקד ינאדי בגיר חרף אלנדא קאל אללה עז וג'ל יוסף אערץ' ען הד'א"[17] (בקר, עמ' 41).

 

 

שיעור הדברים הוא (בתרגום בקר, שם): "ומילות הפנייה הן חמש: יא, איא, היא, האל"ף, ואי, כדבריך: יא זיד, איא זיד, היא זיד, אי זיד, ואזיד... ויש שפונים בלי מילית הפנייה. אמר אללה ירומם ויתעלה: יוסף, אערץ' ען הד'א (= יוסף, סור מזה) ...".

 

 

אבן ברון, מתוך השראה מן אלג'מל, ניסח בכתאב אלמואזנה כלל דומה על לשון המקרא, וזו לשונו: "אלנדא יכון ענדנא בלפט'ה הוי[18] מת'ל הוי ארץ והי לפט'ה מג'אנסה להיא ואיא ואי אלתי הי מן חרוף אלנדא ענד אלערב וינאדי באלהא מת'ל הדור אתם ראו והי נט'יר אלאלף ענדהם עלי מא קלתה פימא תקדם וינאדי בגיר חרף מת'ל ה' חית'מא ג'א פי מענא אלדעא ומת'ל משה משה יעקב יעקב לך אל נמלה עצל והי פי אלערביה כת'יר וליס בין אללגתין תשארך פי אלנדא באכת'ר מן תג'אנס חרופה" (עמ' 5, שורות 21-26).

 

 

ובתרגום בקר (שם): "הפנייה אצלנו היא במילית הוי, כגון 'הוֹי ארץ' (ישעיהו יח, א), והיא מילית מקבילה להיא איא ואי, אשר הן ממיליות הפנייה אצל הערבים. ופונים בה"א, כגון 'הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ" (ירמיה ב, לא), והיא כמו האל"ף אצלם, לפי מה שאמרתי קודם לכן. ויש שפונים בלי מילית, כמו ה', כאשר היא באה במשמעות פנייה, וכגון "משה משה" (שמות ג, ד), "יעקב יעקב" (בראשית מו, ב), "לך אל נמלה עצל" (משלי ו, ו), וזה בערבית [משמש] הרבה. ואין בין שתי הלשונות שיתוף בפנייה ביותר מההקבלה במילותיה".

 

 

בקר מציג את הקטעים המקבילים בסעיפים אלו זה מול זה, ערבית מול ערבית, ותרגום מול תרגום (בשני המקרים התרגום שלו), בטור ימין את טקסט אלמואזנה ובטור שמאל את טקסט אלג'מל שלפי בקר שימש לו מקור. בסוף הסעיף (3.2.7 במספור השוטף בספרו של בקר) בקר כותב את משפט הסיכום הזה: "ההליכה אחרי אלג'מל ניכרת בציון מיליות הפנייה (אמנם משום מה בהשמטת "יא") וציון קיומה של פנייה בלי מילית".

 

 

אין כל קושי או בעיה להסכים עם בקר שאבן ברון אכן שאל את חומריו מהמקום שהוא מצביע עליו בדקדוקו של אלזג'אג'י. אבל אבן ברון אינו עוסק כאן בהרקת תוכן דבריו של אלזג'אג'י מכלי אל כלי. אין הוא רק מעביר אותם למדיום אחר, ללשון אחרת, או מחיל אותם על לשון אחרת, אלא מנצל אותם כדי ליצור יצירה חדשה ומורכבת יותר.

 

 

הרי אלזג'אג'י, וכך גם עמיתיו המדקדקים והמילונאים הערביים, יש בידם רק ערבית. לעומתם, אבן ברון יש בידו גם ערבית, גם עברית וגם את נוסחת התרכובת, היא ההשוואה הפילולוגית. הוא נוטל את הערבית והעברית, מדייר אותן בכפיפה אחת, משוה אותן ומפיק משתיהן יצירה חדשה לגמרי, את הדקדוק והמילון המשווים.

 

 

במקום להדגיש במובאה הקודמת את הדוגמאות והנוסחאות שהעתיק אבן ברון מאלזג'אג'י, היה מן הראוי להדגיש דווקא את הערך המוסף שלו, כגון "הפנייה אצלנו היא ... והיא מילית מקבילה ל... אצל הערבים ... והיא כמו ... אצלם ... וזה בערבית [משמש] הרבה. ואין בין שתי הלשונות שיתוף בפנייה ביותר מההקבלה במילותיה".

 

 

הדגש בעבודתו של אבן ברון אינו אפוא על ההעתקה, בין אם העתקת הגדרה ובין אם העתקת דוגמה, אלא על השימוש שהוא עושה באבני הבניין שחצב מחיבורי הדקדוק ומהמילונים הערביים. בבניין החדש שהוא יוצר הוא מעניק מעמד חדש לאותם חומרים שחצב מקודמיו. הוא משדרג אותם, ואם מקורו טיפל בבעיה מתמטית מן המעלה הראשונה, הרי הוא עצמו דן בבעיה מן המעלה השנייה. וגם אם הדברים המועתקים נראים כפרטים בתוך הפסיפס, ממש כפי שהם נראו קודם לכן בספרי הדקדוק או במילונים הערביים, אין זה אותו המראה. לפנינו מקרה מובהק ההולם את מאמר הפתגם הלטיני, "אם שניים עושים אותו דבר אין זה היינו הך".[19] אין זו העתקה סתם אלא שיבוץ של חלקי מידע פשוטים ממקור נתון בתוך פסיפס מורכב יותר. אם צריך ראיה נוספת שאבן ברון לא העתיק העתקה מכנית, יושם לב שדעתו הייתה נתונה לבַקר את מקורותיו. רק כך גילה, למשל, את שגיאתו של אלזבידי (בקר, עמ' 19, 28, סע' 3.1.3).

 

 

אף אין כאן שאילה של רעיון, כפי שחכמי ההלכה או תיאולוגים שאלו רעיונות מגובשים מקודמיהם הערבים ואימצו אותם כמות שהם על כרעיהם ועל קרבם. כאן מדובר רק על שאילה של אבני בניין, ואילו הרעיון של ההשוואה או של העימות, במקרה זה – של אבן ברון, הוא גם חדשני גם מקורי.

 

 

מעשהו של אבן ברון שונה אף משאילה של מודל תאורטי, כפי שנהגו למשל בתיאור התצרוני (גנרטיבי) של הדקדוק העברי לפני דור,[20] או כפי שהבלשנות הסטרוקטוראלית ינקה במישרין מן הזרם הסטרוקטוראלי שצמח במדעי החברה והתפשט גם למדעים אחרים.

 

 

כיוצא בזה בתחום המילון המשווה. הנה דוגמה: בשורש רו"ף כותב אבן ברון: "'עמוּדי שמים יְרוֹפפוּ' (איוב כו יא) – רפרפ אלטאיר אד'א חרך ג'נאחיה פי אלהוא ולם יברח (=רפרפ העוף, כאשר הוא מניע את כנפיו באוויר ואינו חדל – תרגום בקר, עמ' 125)". המובאה הערבית נשאלה כמות שהיא מהמילון מכ'תצר אלעין,[21] ב, עמ' 385א (ראה בקר, שם). ברם בכך אין העניין מתמצה. כי אבן ברון יגע ומצא שלשורש רו"ף העברי יש מקבילה בערבית, מקבילה שלא הובאה במילונו של אבן ג'נאח.[22] אבן ג'נאח התלבט בין כמה הוראות אפשריות לפועל יחידאי זה. והנה אבן ברון לכאורה מכריע לטובת אחת האפשרויות על יסוד השוואה לשורש הערבי רפר"ף. אף כאן העיקר שוב אינו המובאה הערבית אלא ההצבה של השרשים העברי והערבי רו"ף/רפר"ף זה מול זה כשווי-ערך גזרוניים וסמנטיים, הצבה שאינה אוטומטית או מובנת מאליה. אלא שאבן ברון במקום להסתפק בהבאת השורש, הביא את הגדרתו כמות שהיא במילון מכ'תצר אלעין, ולפעמים העתיק אגב ההגדרה גם דוגמה מהשירה הערבית וכדומה. גם כשאבן ברון חוזר על השוואה שכבר ערך אבן ג'נאח במילונו, כגון בערך כל"ף ("בכשיל וכילפת" – תהלים עד ו), שהוא השוה לכ'לף הערבית וממנה הסיק את הוראתה, גרזן, הוא מחדד את ההוראה. אבן ברון גורס שהמדובר בחוד הגרזן, ולשם כך הוא מעתיק הגדרה שלמה מכתאב אלעין[23] (להגדרה ראה בקר, עמ' 150).

 

 

כיוצא בזה, הצגת השאילה של המרכיב הערבי בערך "אבח" (בקר, עמ' 135) אינה רומזת כהוא זה להישגו הגדול של אבן ברון בעצם ההשוואה לערבית – ולמעשה באיתור גיזרון שֵמי בפעם הראשונה בתולדות הפילולוגיה העברית – לביטוי המוקשה "אִבְחַת חרב" (יחזקאל כא כ). קודמי אבן ברון התלבטו והתכתשו על משמעות המילה "אבחת" שהיא יחידאית במקרא וש"אין לה גיזרון".[24] גם אבן ג'נאח לא מצא לה גיזרון ופירש אותה רק על פי תחושת הלב מעניין "ברק החרב".[25] והנה אבן ברון מצא אסמכתא אטימולוגית ערבית, אמנם על דרך השיכול, והשווה את המילה המוקשה והיחידאית ל"אסתבאחה" (שורש בא"ח) הערבית, במובן "דקירה בחרב", "מכת החרב" או "ההשמדה בחרב", מובן ההולם בהחלט את ההקשר – בין אם מקבלים השוואה זו היום ובין אם מסתייגים ממנה.

 

 

ואין צריך לומר כי עניינים שאינם כרוכים כלל בהשוואה לערבית לא באו לידי ביטוי בספרו של בקר, כגון "ידו גורל" (עיין מואזנה, ערך "יד") שחידש בה אבן ברון חידוש חשוב, לא על יסוד אטימולוגיה ערבית אלא על זיקה אטימולוגית פנים עברית.

 

 

חיבורו של בקר הוא אמנם מונוגרפיה מובהקת אבל מצמצמת, שכן הוא מבקש להראות רק תכונה אחת של יצירתו של אבן ברון, שאילת הגדרות הדקדוק והגדרות המילון מספרי הדקדוק ומהמילונים הערביים, מבלי להיזקק לממדים אחרים של כתאב אלמואזנה. לזכותו ייאמר שהוא עצמו הגדיר כך את תכלית חיבורו (עמ' 1), אך, כאמור, הרושם המצטבר מאוסף ה"העתקות" מעיב על הישגו הגדול של אבן ברון, שכן בחיבור זה אין בקר מציג את מכלול יצירתו ואת צדדי מקוריותו. והנה מתוך התמקדות בהעתקות אין היבטי הדקדוק המעמת (לא המשווה אלא המעמת את התכונות השונות של העברית לעומת הערבית) באים לידי ביטוי בספר זה. כך עלתה לה, למשל, להשוואה המעמתת של צורות הבינוני הפעוּל בעברית לעומת הערבית. אבן ברון אומר שבצורת "פעוּל", הסביל הבינוני של הבניין הקל, אין נוהגת התחילית מ"ם המופיעה בבינוני הפוֹעל והפעוּל של הבניינים האחרים (כגון מפקיד, מְפקד, מֻפקד, מִתפקד; להוציא נפעל), לעומת הערבית הנוהגת תחילית מ"ם גם בצורת הפעוּל של הבניין הקל, "מפעול". כיוון שקביעה מעמתת זו אינה יכולה להיות שאולה משום דקדוק ערבי, אין היא באה לידי ביטוי בספרו של בקר (ראה דוגמה אחרת מקוקובצוב, עמ' 14).

 

 

כיוצא בזה, הפסקה שאחרי השוואת צורות הבינוני הפועל של בניין קל, הדנה בהבדלים בין העברית לערבית בצורות הבינוני הפועל של הבניינים הנגזרים (קוקובצוב, עמ' 13) אינה באה לידי ביטוי כאן.

 

 

גם ממקומות שאבן ברון משווה, ושמופיעים בספרו של בקר, אפשר לראות לפרקים את הדקדוק המעמת, כגון בפרק על "התכונות הדבקות בשם" (עמ' 34-35), שבו אבן ברון מפרט אלו תכונות יש בערבית שאינן נקרות בעברית. הנה פירוט בדוגמה מטיפוס זה. כשאבן ברון כותב: "הלוואי אצל הערבים מתאים למתואר בניקוד הסופי שלו ובמשמעו, ואילו אצלנו אין לנו ניקוד סופי", לעומת המקור באלג'מל לאלזג'אג'י, "אשר ללוואי הרי הוא מתאים למתואר ברפע שלו, בנצב שלו ובג'ר שלו, ביידוע שלו ובאיֿהיידוע שלו" (עמ' 36), אין זו שאילה ממש, כפי שבקר מציג אותה. להיפך, יש כאן דקדוק מעמת. ההבדל עקרוני. בקר, בסיכום אותו סעיף, אומר: "התוכן של דברי בן ברון שוה לדברי אלזג'אג'י, אם כי הניסוח שונה במקצת". הרי בקר מודה במקצת, לאמור כי לפחות בניסוח יש הבדל, אבל לאמתו של דבר אין ההבדל של ניסוח בלבד אלא של מהות ועיקרון, כפי שניסיתי להראות. גם בהמשך של אותו עניין אפשר לראות השראה או השפעה שקיבל אבן ברון ממקורו, אך לא העתקה. ככלל, באותו עמוד בא בעיקר דקדוק מעמת.

 

 

ועוד דוגמה מסוג זה: אלזג'אג'י, שם, בפירוט סוגי התמורה בערבית מציין גם את "תמורת השגיאה", כלומר שאדם אומר משהו ותוך כדי דיבור מתקן את עצמו, והוא מדגים במשפט "ראית רג'לא, חמארא" (=ראיתי איש, חמור; כלומר: ראיתי איש, תיקון: לא איש אלא חמור). אבן ברון אומר: "ואין אצלנו תמורת השגיאה, כמו שהוא אצל הערבים" (עמ' 37-38). בסיכום סעיף 3.2.5, מעיר בקר: "וראוי לשים לב להזכרת 'תמורת השגיאה' למרות שאינה בעברית". הערה זו תמוהה, שהרי זה בדיוק טיבו של דקדוק מעמת. בקר טוען נגד אבן ברון כשהוא שותק, כגון כשהתעלם מהקטגוריה של תמורת המקור לשם, וטוען נגדו גם כשהוא כביכול מתבטא יותר מדי, כלומר כשהוא מציין שתופעה מסוימת אינה בעברית, כגון בציון היעדר "תמורת השגיאה" בעברית.

 

 

כללו של הדבר, אבן ברון כותב דקדוק משווה ומעמת, ואילו מקורותיו הערביים – בדוגמה זו אלזג'אג'י – כותבים דקדוק ללשון אחת בלבד, ללשון הערבית, בלא השוואה ובלא עימות. ועוד זאת: כל מקום שאבן ברון מדבר בו על ההבדל בין הלשון העברית ללשון הערבית – זו תובנה אישית שלו (או של מדקדק עברי שקדם לו), אך עניין זה אין לו מקום בספרו של בקר.

 

 

 

יש כותרות בספרו של בקר שמניסוחן עשוי להשתמע כאילו ההשוואה עצמה שאולה ממקור ערבי, כגון מהכותרות "השוואות דקדוק בציון מקור ערבי: מקורות ודאיים" או "השוואות מילים בציון מקור ערבי: מקורות ודאיים" ("תוכן העניינים", עמ' ז); ולא היא, רק הנתון הערבי שבהשוואה שאול, ואילו עצם ההשוואה היא יצירה של אבן ברון או של חכם עברי שקדם לו. עדיף היה לנסח: "ציון מקור לחלק (או למרכיב, או לחומר) הערבי שבהשוואה". מעין זה גם הנוסח "גמרתי אומר לנסות ולגלות גם את המקורות הערביים להשוואות המילים" (עמ' 1), שהוא מטעה לחשוב שההשוואה עצמה נשאלה על ידי אבן ברון, בעוד שהוא שאל באמת רק את המרכיב הערבי שבה. ברי שבקר לא התכוון לכך, אבל הקורא הלא-מיומן עשוי לטעות בדבריו.

 

 

ואשר לעצם ה"העתקה" – מה שבעיניי עדיף לכנות השיבוץ – אילו ניסח אבן ברון את ענייני הלשון הערבית עצמה בלשונו, בעריכה אחרת של דברי המדקדקים הערביים, מן הסתם לא היה ספרו של בקר בא לעולם. אבל כלום זה היה הופך את אבן ברון יותר מקורי? כלום היינו מניחים שהוא בעצמו "חיבר" כביכול דקדוק ערבי ועליו ביסס את נתוניו לדקדוק המשוה? ושמא היינו מאשימים אותו אז ב"פלגיאט" מוסווה?

 

 

מושגי התחביר הם במדה רבה אוניברסליים, ואם יש הגדרה טובה של מושג "התמורה" או ה"פְּרֶדיקַציה" וכדומה בשפה אחת, אין סיבה לא לאמץ אותה לשפות אחרות המגלות אותן התופעות עצמן. אם שואלים את המושג ואת המונח והגדרתו, כלום יש טעם לעצב מחדש את ההגדרה רק כדי להסוות את השאילה?

 

 

לכל הפחות בני דורו של אבן ברון לא ראו בתופעת השיבוץ שלו דבר מגונה, שאלמלא כן לא היו משבחים אותו על יצירתו, והרי ר' משה אבן עזרא כתב לכבודו ארבעה שירים, ור' יהודה הלוי כתב לכבודו שני שירים (בקר, עמ' 5). כלום הם היו עיוורים ל"העתקות" של אבן ברון? מכאן שהבינו כי לא ההעתקה עיקר אלא מלאכת ההשוואה השיטתית, ולפרקים מלאכת העימות.

 

 

ואין צריך לומר כי אפילו העתקה כפשוטה הייתה מקובלת אז גם בין מילונאים ומדקדקים ערביים. הם עצמם העתיקו מלוא חפניים מקודמיהם, ולא תמיד ציינו למקורותיהם.

 

 

וכלום המילונאים העברים לא העתיקו זה מזה מלוא חפניים, גם בימי הביניים וגם בדורותינו? אילו בדק אדם בזכוכית מגדלת את מילונו של אבן שושן היה מוצא אין ספור העתקות כפשוטן ממילונים שקדמו לו, בהגדרות ובדוגמאות כאחת.

 

 

הבא אפוא ללמוד את תורתו של אבן ברון מבעד לפריזמה של חיבורו של בקר עלול לקבל תמונה חד-גונית, בלתי מאוזנת, ואף מעוותת. שכן הספר דן רק בעניינים שאבן ברון שאל מספרים ערביים בחכמת הלשון. תיאור מאוזן יותר היה כולל גם את מפעל הסינתזה של אבן ברון ואת מקוריותו.

 

 

ואשר למיצוי מקורותיו של אבן ברון, בכמה מקומות אומר בקר שאבן ברון לא העתיק עניין מסוים מר' יונה אבן ג'נאח אלא ממקורו הערבי של ר' יונה (כגון עמ' 30, הע' 40; עמ' 37, הע' 65). והנה הדוגמאות מן העברית עשויות לרמז דווקא על שאילה מאבן ג'נאח, אלא שמרכיב זה בשיח של אבן ברון לא עמד במוקד עניינו של בקר. בקר התעניין בעיקר בנוסח ההגדרה הערבי ובמידת התאמתו למקור ערבי מסוים. כזכור, את הדוגמאות מלשון המקרא היה על אבן ברון לספק בעצמו. אך יש כמה מקומות שנראה בעליל שהוא שאל את הדוגמאות מן המוכן בספר הדקדוק של אבן ג'נאח, כגון "וממיר המקצת את הכול, כגון לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו (יהושע י כא) וכמוהו לקית אלקום בעצ'הם (פגשתי את האנשים, את מקצתם)" (עמ' 37). הדוגמה העברית היא זו שהביא אבן ג'נאח בדקדוקו (ראה ספר הרקמה, קכ:2), וכך גם שתי הדוגמאות שהביא אבן ברון בהמשך: "וממיר שם מפורש כינוי, וכינוי – שם מפורש, כגון ואתה כי הזהרתו צדיק (יחזקאל ג כא), ותפתח ותראהו את הילד (שמות ב ו) ומה שדומה לזה". פשוט יותר להניח כי אבן ברון העתיק דוגמאות אלה מספר הרקמה (עמ' קכ, שורות 9, 12-13) מאשר שיזם אותן מדעתו, והרי אבן ברון מפנה לא פעם במישרין לר' יונה אבן ג'נאח.

 

 

 

כזכור, כשבקר מביא את דברי אבן ברון ואת מקורם בספרות הערבית הוא מציג אותם בשני טורים זה מול זה, הם ותרגומיהם. דרך זו של הצגת החומרים בוודאי מטיבה עם הקורא מן ההיבט הדידקטי, אך היא גורמת לכפילויות לא מעטות. פעמים רבות הכפילות באה לידי ביטוי הן במקור והן בתרגום. למשל, בית השיר "תג'וב בי אלפלאה אלי סעיד / אד'א מא אלשאה פי אלארטאה קאלא" מובא ככתבו כאן (כלומר בתעתיק לאותיות עבריות) וגם באותיות ערביות זה מול זה, ללא כל הבדל זולתי תעתיק האותיות והניקוד. זה עוד סביר, אבל למטה משניהם מופיע תרגום זהה לזה ולזה פעמיים, זה לעומת זה: "(= היא חוצה אתי את הדבר אל סעיד / כאשר השה ב[צל] עץ הארטאה נם את תנומת הצהריים) // (= היא חוצה אתי את הדבר אל סעיד / כאשר השה ב[צל] עץ הארטאה נם את תנומת הצהריים)" (עמ' 23-24).

 

 

כפילות זו אינה חסכונית כשם שדרך המיצוי אינה חסכונית ביחס לדרך ההדגמה.

 

 

והערה ביבליוגרפית לסיום: בסעיף 1.3 ("הזכרת מואזנה בכתבי בני זמנו של בן ברון ומאוחרים לו" – עמ' 6) בקר מזכיר "מילון למשנה וליד החזקה של הרמב"ם מאת מחבר אנונימי". והנה מחברו של מילון זה ידוע בשמו, דוד בן ישע הלוי, ואף שם החיבור ידוע, כתאב אלג'אמע, ובעברית ספר המאסף, ואף יצא לאור במהדורת פקסימיליה. ראה: שלום בן סעדיא גמליאל (מהדיר), מלון עברי-ערבי "אלגאמע" – המאסף ודברי שלום על חכמי היהודים בתימן (מהדורת פקסימיליה של המילון), ירושלים התשמ"ח. וראה גם: יוסף טובי, "רבי דוד בן ישע הלוי וספרו אלג'אמע", שם, עמ' 175-187.

 

 

 

כללו של הדבר, איני יודע אם היה ראוי לדון בהיבט כל כך מצמצם של שיטתו של אבן ברון במונוגרפיה לעצמה. דווקא מאחר שהמחבר מכין מהדורה מדעית חדשה של כל שרידי הטקסט של אבן ברון (ראה הקדמה, עמ' 1), מוטב היה להשהות את שאלת העתקותיו עד למהדורה החדשה, ולדון בה בתוך מכלול עשייתו של אבן ברון. במסגרת זו, השאילה, "ההעתקה" או לדידי – השיבוץ, היו נראים באור הנכון.

 

 

 

אהרן ממן, החוג ללשון העברית, האוניברסיטה העברית בירושלים

 

 




[1]   ראה, למשל, Al-Kitāb Al-Muħtawi de Yūsuf Al-Başīr, Texte, Traduction et Commentaire par Georges Vajda, Edité par D.R. Blumenthal, Leiden, EJ Brill (1985). (להלן: ואידה), עמ' 23 ועוד על פי המפתח, עמ' 785.

 

 

[2]   ראה למשל: ג' ליבזון, "פרקים מספר המצרנות לרב שמואל בן חפני גאון", תרביץ נו (תשמ"ז), עמ' 61-107, בייחוד מעמ' 71 ואילך; הנ"ל, "פרקים מספר הערבות והקבלנות (כתאב אלצ'מאן ואלכפאלה) לרב שמואל בן חפני גאון", תרביץ נח (תשמ"ט), עמ' 377-412.

 

 

[3]   ראה, למשל, Maman, A., Comparative Semitic Philology in the Middle Ages from Saadia Gaon to Ibn Barun (10th-12th cent.), Brill, Leiden 2004 (להלן: ממן), פרק 7, עמ' 162-179.

 

 

[4]   ראה ממן (ההערה הקודמת), פרק 9 על אלפאסי (עמ' 182-275), ופרק 13 על אבן ג'נאח (עמ' 299-370), ופרקים נוספים על חכמים אחרים.

 

 

[5]   פ' קאקאווצאוו, יתר הפליטה מן כתאב אלמואזנה בין אללגה אלעבראניה ואלערביה אשר חברו אבו אברהים יצחק בן ברון הספרדי, ס"ט פטרבורג בדפוס אליעזר בעהרמאן וצבי ראבינאוויטץ 1890, נתפרסם יחד עם: P. K. Kokovcov, Kniga sravnenija evrejskogo jazyka s arabskim Abū Ibragima (Isaaka) Ibn Barūna ispanskago evreja konca XI i nachala XII veka (= K istoru srednevekovoj evrejskoj filologu i evrejsko - arabskoj literatury, vol. l). Petrogard: Akad. Nauk 1890, 1893; הנ"ל, איזה לקוטים חדשים מן כתאב אלמואזנה בין אללגה אלעבראניה ואלערביה – לאבי אברהים בן ברון, בתוך: Novye materialy dlja kharakteristiki Iekhudy Khajjudzha Samuila Nagida i Nekotorykh drugikh predstavitelej evrejskoj filologiceskoj nauki v X, XI i XII veke (=K istoru srednevekovoj evrejskoj filologu I evrejsko arabskoj literatury, Vol. 2. Petrogard: Akad. Nauk 1916 (להלן: קוקובצוב).

 

 

[6]   P. Wechter, Ibn Barun's Arabic Works on Hebrew Grammar and Lexicography, Philadelphia 1964 (להלן: וכטר).

 

 

[7]   נ' אלוני, מספרי הבלשנות העברית בימי הביניים, הוצאת קדם, ירושלים תש"ל.

 

 

[8]   ראה: העברית והמסורה: ספר יובל לכבוד אהרן דותן, בעריכת משה ברֿאשר וחיים א' כהן (בדפוס); וראה לפי שעה: א' ממן, אוצרות לשון – כתבי היד וקטעי הגניזה בחכמת הלשון מאוספי בית המדרש לרבנים בניו יורק, ירושלים וניו יורק תשס"ו, ערך MS 8713.1 MS R1978.1.

 

 

[9]   ראה בקר, עמ' 1.

 

 

[10] שם, עמ' 9-13.

 

 

[11] שם, עמ' 13-16. אחד ההשמעים של תגלית בקר נוגע להיקף תרבותו והשכלתו של אבן ברון. אין ספק שהוא היה משכיל גדול בספרות הערבית. אבל דבר זה צריך סיוג. מציטוטי אבן ברון מן השירה הערבית ומן הקוראן עשוי הקורא להתרשם שהוא ציטט במישרין מן השירה או מן הקוראן ושהוא היה בהם בן בית. לאמתו של הדבר אבן ברון ציטט שירה וקוראן רק מכלי שני, כלומר ממה שהדקדוקים והמילונים הערביים עצמם ציטטו.

 

 

[12] זולתי מקומות אחדים שגם ידו קצרה מלאתר (עמ' 12).

 

 

[13] פה ושם הוא דבק בתרגום מילולי. למשל, את "רחמה אללה" תרגם "ירחמהו אלוהים" (עמ' 20-21), והיה עדיף לתרגם תרגום פרגמטי "זכרו לברכה" או "עליו השלום".

 

 

[14]  לפי בקר, משמעו של מונח זה הוא "שם העשוי לקבל את כל שלוש תנועות היחסות בערבית", אך זו הגדרה מצמצמת. לפי אריה לוין, ההוראה המקורית של המונח "אלאסמא אלמתמכנה", כפי שהיא עולה מן אלכתאב לסיבויה, מכוונת לשמות בעלי אחת מהתכונות האלה: (1) שמות אלו עשויים להיקרות בתבניות תחביריות שונות; (2) הם עשויים לקבל תפקידים תחביריים שונים; (3) הם יכולים לקבל סיומות יחסות ורובם יכולים לקבל תנווין; (4) הם יכולים להופיע כשמות מיודעים או לא מיודעים. ראה: Aryeh Levin, “The Meaning of Ħarf ğā’a Li-ma’nan in Sībwayhi’s Al-Kitāb”, Jerusalem Studies in Arabic and Islam 24 (2000),
pp. 22-48. לענייננו, עמ' 28 והערה 41, שם מוסבר גם המונח "אלאסמא גיר אלמתמכנה". תכונות אלה נכונות ברובן גם לשמות עבריים רבים ואולי לא מפתיע שאבן ברון נקט מונח זה. המשמעות של "אלאסמא אלמתמכנה" כפי שהיא ידועה היום מזדמנת בפעם הראשונה, לפי א' לוין, במאה הארבע עשרה.

 

 

[15] שם, עמ' 16-19.

 

 

[16] ראה עליו בקר, עמ' 14.

 

 

[17] מטעם טכני הובא כאן תעתיק הערבית באותיות עבריות.

 

 

[18] מודגשות מילות הדוגמה שהן מוקד הדיון.

 

 

[19] Si duo faciunt idem, non est idem; ראה גדליה אלקושי, אוצר פתגמים וניבים לאטיניים, ירושלים תשמ"ב, פתגם 579.

 

 

[20] מ' חן וז' דרור, מבוא לדקדוק תיצרוני עברי, עם נספח מאת יהושע בר-הלל, תל-אביב 1976.

 

 

[21] אבו מחמד בן אלחסן בן עבד אללה אלזבידי, מכ'תצר אלעין, קדם לה וחקקה נור חאמד אלשאד'לי, בירות 1996.

 

 

[22] עיין כתאב אלאצול, עמ' 673, וספר השרשים, עמ' 475.

 

 

[23]  אלכ'ליל בן אחמד, כתאב אלעין, מהדורת מהדי אלמכ'זומי ואבראהים אלסאמראי, בגדאד 1980-1985.

 

 

[24] ראה:A. Maman, "Menaħem ben Saruq's Maħberet – The First Hebrew-Hebrew Dictionary", Kernerman Dictionary News 13 (2005), pp. 5-10, ולעניינו – עמ' 7.

 

 

[25]  ראה: כתאב אלאצול, עמ' 16; ספר השרשים, עמ' 10.

 

 

 

חזור

כל הזכויות שמורות לאתר קתרסיס Copyright © 2006 בניית אתרים  EKDesign