חפש באתר
שם:
אימייל:
על שלושה ועל ארבעה - ובכל זאת , היא מצטינת! | מאת:יוחנן גלוקר

 

יוחנן גלוקר

 

 

ובכל זאת, היא מצטינת!

 

פרופ' משה קוה, פיזיקאי במעמד בינלאומי, משמש זה שנים רבות כאחד ממנהיגי האוניברסיטות בישראל: לשעבר רקטור אוניברסיטת בר-אילן, ושנים לא מעטות נשיא האוניברסיטה. הוא חבר פעיל בועד ראשי האוניברסיטות (ור"ה), ולאחרונה הוא גם יושב ראש אותו ועד. לא זה המקום לדון במאבקיו, בממשלה מצד אחד, ובסטודנטים ובמרצים מצד שני, כדי 'לממש' פתרונות תקציביים לאוניברסיטות באמצעות ועדת שוחט, ולא אני המוסמך לדון בבעיות תקציב מעין אלה. אך מאמרו "דווקא כן מצטינים", שפורסם ב"הארץ" בכ"ה בשבט תשס"ז, 13 בפברואר 2007, אינו דן רק בבעיות הכלכליות הסבוכות של תקצוב, אלא – ובעיקר – בסיבות לדרישת ור"ה לתקצובן המוגבר של האוניברסיטות בישראל.

 

 

כמי שהיה שנים רבות איש אוניברסיטה ישראלית, לא זו בלבד ש'אין לי כל התנגדות' להגדלה נכרת של תקציבי האוניברסיטות, אני רואה בהגדלה מעין זאת צורך חיוני של מדינת ישראל, שהמחקר המדעי הוא אחד המשאבים המעטים העומדים לרשותה. ללא הזרמת כספים חדשים מתקציב המדינה לתקציבי ההשכלה הגבוהה בארץ, סופנו שלא נוכל לממן אפילו את הצרכים הבסיסיים של ההוראה האקדמית והמחקר המדעי. האלטרנטיבה היחידה למימון מוגבר של האוניברסיטות מקופת המדינה היא הפרטה גוברת והולכת שלהן. כבר היום ממומן חלק ניכר מן המחקר באוניברסיטות, בעיקר בטכנולוגיה ובמדעי הטבע, מקרנות חיצוניות, פרטיות וצבוריות, בישראל ובעולם. אם נגיע לכך שכל תקציבי האוניברסיטות, או רובם, ימומנו מקרנות שאינן חלק מתקציב המדינה – כלומר, להפרטה מלאה של מוסדות ההשכלה הגבוהה – תהיה אחת התוצאות הדרישה לתשלום שכר למוד מלא, ומכאן לדחיה על הסף של כל תלמיד שאין לו או למשפחתו האמצעים לשלם סכומים אלה, יהיו כשרונותיו ויכולותיו אשר יהיו. מדינה הנלחמת על קיומה, שהמשאב העיקרי שלה הוא כשוריהם המיוחדים של כמה מתושביה (שאינם תמיד דוקא מן העשירים שבהם), אינה יכולה להרשות לעצמה מותרות ממין זה. ואגב, תוצאה מעין זאת של הפרטה מעין זאת תהוה פגיעה חמורה ב'שכבות החלשות', ותחשב בעיני רבים (וגם בעיני) כ'אליטיזם' (מזויף) מן הסוג הגרוע ביותר.

 

 

אך כל זה נכון אך ורק בהנחה שאמנם גם ההוראה וגם המחקר באוניברסיטות שלנו – ולא רק במדעי הטבע, אלא גם במדעי הרוח והחברה – הם, או רובם ככולם, ברמה מדעית הראויה לתמיכה הגונה ומוגברת, ללא כל סיג וללא כל צורך בבדק בית גם מבחינת הרמה המדעית. וכאן מתחילים הספקות לעלות.

 

 

פרופ' קוה מתיחס, כבר בתחלת מאמרו, ל"הישגיה העצומים של המערכת האמורה [=מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל]" ול"תרומתה האדירה לחברה ולמדינה, לכלכלה הלאומית ולמעמדנו הבינלאומי". הקורא מצפה איפוא לשמוע מה טיבה של תרומה אדירה זאת. ואולי מצפים כמה מן הקוראים – כמוני – להתיחסות מסוימת לרמתה המדעית ולאיכויותיה של אותה תרומה שתורמת "המערכת האמורה ... לחברה ולמדינה".

 

 

לא אוכל לצטט את כל מאמרו של פרופ' קוה, אך כל מי שיקרא אותו בעיון יבחין ללא כל קושי בכך כי אותה תרומה אדירה של האוניברסיטות מתבטאת במלה שהמאמר חוזר עליה בניסוחים שונים במקצת – אך תמיד 'מדידים' וכמותיים – לפחות חמש פעמים: תפוקה. כבר בפעם הראשונה מופיעה מלה זאת בהקשר כמותי למהדרין: "מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל היא המערכת הציבורית היחידה שהמדינה מתקצבת אותה בשקיפות על פי תפוקות מוגדרות בהתאם למדידה בלתי תלויה" – וזה תפקידה של ות"ת הידועה לשם, ששמשונה אליעזר (קתרסיס 3) כבר עמדה על גישתה המתבססת אך ורק על ספירת תלמידים, פרסומים, עמודים בכל פרסום, וכיוצא באלו. אכן "מדידה בלתי תלויה", שכן במקום שסופרים תלמידים, דין תלמיד מעולה כדין תלמיד שבקושי יכול לקרוא מאמר מדעי בעברית, ובמקום שסופרים עמודים, דין עמוד במאמר מחקר חדשני ומקורי, המכבד את כותבו, את המוסד שהוא מלמד בו, ואת המדינה, כדין עמוד במאמר פסבדו-מדעי או אנטי-מדעי, כל עוד הוא נדפס באצטלה הנראית מדעית. המדידה אינה תלויה בדבר – כן, גם לא באיכות המדעית, או אפילו בקני המידה המדעיים הבסיסיים. לכל היותר, שקולים שונים של מראית עין מדעית ("כתבי עת מבוקרים", "הוצאה יוקרתית", "פרופסור חשוב") נכנסים לאותן מדידות כמותיות.

 

 

מי שחולק על פירוש זה שאני נותן כאן למלה "תפוקה", יקרא נא את המלים המופיעות כשלשה סעיפים למטה באותו מאמר: "... תפוקתנו (היקף הפרסומים והציטוטים) ..." – כלומר, תפוקה = היקף הפרסומים (מספר הפרסומים ומספר העמודים בכל פרסום), ומספר הצטוטים ב"אינדקס הצטוטים" (Citation Index) הבינלאומי. אותו אינדקס, רשימות של צטוטים מספר או מאמר של חוקר אחד בספריהם או מאמריהם של חוקרים אחרים, הומצא לראשונה במדעי הטבע, שבהם מספר הצטוטים והאזכורים של פרסום מדעי הוא, ככל הנראה (וכאן אני סומך על תחושתו של איש מדעי הטבע משה קוה), ראיה לחשיבותו של אותו פרסום. במדעי הטבע, קני המדה לקבלת מאמר לפרסום חמורים פי כמה משהם במדעי הרוח והחברה, ולכן ניתן, כנראה, להניח שהרוב הגדול של האזכורים של מאמר לא יהיו בקורתיים – או מפוקפקים – כפי שהם לעתים כה קרובות במדעי הרוח. במדעי הרוח יש והיו לא מעט מקרים שבהם ספר או מאמר גרוע, מאחז עינים ושרלטני זכה לאזכורים רבים, שחלקם שליליים ומטרתם היא להזהיר את "הקורא התמים" מן הסכנות שבהסתמכות על אותו פרסום, וחלקם אזכורים של חוקרים שאינם בני בית בענינים שאותו פרסום דן בהם. על ספרו של יעקב שביט היהדות בראי היוונות יצאו לאור מאמריהם של עמוס פונקנשטיין ובצלאל בר-כוכבא (ר' ביבליוגרפיה בקתרסיס 1, עמ' 8-11), וכן מאמרו של רפאל פרוינדליך-עמית (שפורסם באותה חוברת, עמ' 12-53). אילו קרה הדבר במדעי הטבע, יתכן מאד שהיתה זאת עדות לחשיבותו המדעית של ספר זה של שביט. אך כל מי שקרא מאמרי בקורת אלה יודע שהם קורעים את ספרו של שביט לגזרים וגזרי-גזרים, ולא משאירים ממנו אבן על אבן. ואף על פי כן, מבחינת הכמות הטהורה, אלה "ציטוטים" למהדרין. ראיתי מפעם לפעם גם אזכור לטובה של ספרו של שביט אצל מי שאינו איש המקצוע, אין לו הכלים לבדוק את רמתו של הספר, אך מצא לו תנא דמסיעא בספר זה – שהוא ספרו של פרופסור מן המנין!

 

 

ועוד. לעתים קרובות – קרובות מדי, לצערי – הספרים או המאמרים המצוטטים ביותר במדעי הרוח הם דוקא אותם ספרים או מאמרים ה'נגישים' למספר רב ביותר של קוראים, ואינם דורשים מומחיות כל שהיא בתשתיות מדעיות כגון ידיעת שפות, קריאה בקרתית במקורות היסטוריים וספרותיים, נתוח ממצאים ארכיאולוגיים, התמצאות בדרכי חשיבה בסיסיים לדיסציפלינה זאת או אחרת, וכיוצא באלו. הדרישה הגוברת והולכת במדעי הרוח ל"נגישות" (accessibility) ידועה, ואין לה הקבלה במדעי הטבע. איש לא ידרוש מפיזיקאי להמנע מדיונים מתימטיים וממינוח מקצועי בספר מדעי או במאמר מחקר שהוא מפרסם. סביר איפוא להניח שמאמר בפיזיקה המצוטט לעתים קרובות הוא, לכל הפחות, מאמר המנוסח בצורה הטכנית הדרושה וללא כל ויתור ל"נגישות". שונה הדבר לחלוטין במדעי הרוח, בהם יש זה מכבר ספרים ומאמרים של מומחים, המיועדים גם – לעתים בעיקר – למומחים, אך בורחים מכל מינוח טכני וכל ציטוט בשפה "קשה" (כלומר, כל שפה חוץ מאנגלית) כמפני האש. במבואות לספרים ואוספי מאמרים מעין אלו מצוין במפורש ובמקום בולט כי ספר זה, אם כי הוא נועד (לא תמו חסדים מן הארץ!) גם למומחים, אינו כולל שום 'חמרים רעילים' והוא נגיש לכל קורא משכיל. אם כן הדבר, מדוע נדרוש ממחברי מאמרים או ספרים אלה שהם עצמם ישלטו גם בצדדים הטכניים של המקצוע?

 

 

ואמנם כך המצב לעתים קרובות אצלנו – ובפרט בפרסומים היוצאים לאור בעברית, כאשר החשש והפחד מן הקוראים המקצועיים (מה מספרם בין קוראי עברית?) כמעט בטל בששים. את התוצאות ראינו בעבר, ואנו רואים בהווה, בפרסומים מדעיים כביכול שבוקרו בגליונות קודמים של קתרסיס או בכתבי עת מדעיים אחרים (ר' שוב ביבליוגרפיה בתחילת קתרסיס 1). מבחינת ההופעה החיצונית אין כמעט כל הבדל, למשל, בין תרגומו המעולה של דוד רוקח לדיאלוג עם טריפון היהודי של אחד מראשוני הסופרים הנוצריים, יוסטינוס, לבין תרגומו הגרוע ומלא השגיאות ודברי ההבל של יואב רינון לפואטיקה לאריסטו. ה'מעלה' היחידה של ספרו של רוקח בהשואה זאת היא במספר העמודים: כ-350 לעומת כ-150 של רינון. לעומת זאת, לא ראיתי ולא שמעתי שום תגובה לספרו של רוקח, לא בעתונות ולא ברדיו או בטלויזיה – אם כי אולי החמצתי תכנית זאת או אחרת: איני צמוד לאמצעי התקשורת. והרי מה שעשה כאן רוקח – מעבר לרמה, הגבוהה בכמה מעלות מן המצוי בספרותנו, של התרגום, המבוא וההערות, שכולם עבודתו של מומחה החי את החומר שהוא עוסק בו, ומעבר לעברית היפה והשוטפת – הוא מאורע בתולדות הספרות העברית, תרגום ראשון לעברית של אחד מן הספרים הנוצריים הראשונים המתפלמסים עם היהדות. מן הראוי היה שהופעת ספר זה – ועוד באיכות כזאת – תהיה חג לספרות העברית. אך כל זה אינו משנה דבר וחצי דבר במקומותינו: לספר לא היתה 'תהודה'. אילו היה "אינדקס צטוטים" במדעי הרוח בעברית, הרי מספר הצטוטים מספר חלוצי זה של רוקח היה מזערי. ואלו לתרגומו של רינון, שהוא התרגום השלישי של אותה יצירה של אריסטו לעברית (והגרוע שבהם), נעשו, כמובן, יחסי ציבור ענפים: תכנית שלמה ברדיו (בתכנית "מלים שמנסות לגעת"), מספר לא מבוטל של מאמרי בקורת נלהבים בעתונות, ראיון או שנים בטלויזיה – והוא מופיע, כתרגום האחד שיש להשתמש בו, בביבליוגרפיות לקורסים בתולדות הספרות, בקורת הספרות ותורת הספרות באוניברסיטות ומכללות ברחבי הארץ. נכון הוא שמאמר הבקורת שפרסמתי ב"הארץ" בשנת 2003, סמוך לפרסום הספר, לא היה מחמיא ביותר, והרחבתו של אותו מאמר בקתרסיס 2, עמ' 95-147, רק הרחיבה והעמיקה את בקורתי השלילית. אך מיד נחלצו יהודים רחמנים וגומלי חסדים ודאגו לכך שיפורסם בחוברת של עיון מאמר (בן שלשה עמודים ומשהו, וללא כל דיון מפורט או מתודי של ממש) מאת מנחם לוז, שכולו שבח והלל לתרגום, להערות ולתוספות, לכפר על כל עוונותינו. יהיה הדבר כאשר יהיה, הרי מבחינת כמות הצטוטים וההתיחסויות ספרו של רינון נראה כספר חשוב ומרכזי מאין כמוהו – על כל הטעויות הבסיסיות שיש בו ביונית, בהבנת הנקרא, בספרות ובהיסטוריה העתיקה, ובפילוסופיה של אריסטו עצמו: שהרי מה שחשוב הוא מה שניתן למדידה. מי שאומר שאובויה היא אי ממזרח לפלופונסוס (המשול למי שיאמר שקפריסין היא אי ממזרח למאורטניה, או שהפיליפינים הם איים ממערב לאוסטרליה) אמנם טעה טעות גסה – אך דבר זה אינו כלול ב"היקף" הפרסום או בהופעתו בצטוטים. הוא אינו ניתן למדידה ול'כימוּת'.

 

 

פרופ' קוה אמנם מודה כי "כל פתרון כזה" ["פתרון כלכלי נאות", במונחי המשפט הקודם במאמרו] "צריך להתבסס על ההנחה שאסור לשפוט את מערכת ההשכלה הגבוהה רק [שימו לב לאותו "רק"!] לפי אמות מידה כלכליות. לימודי היהדות, הרוח והתרבות לא יהיו כלכליים ...". בכך עדיפים דבריו בעיני על דברי אותו דיקאן פקולטה למדעי הרוח שהביאה שמשונה אליעזר במאמרה בקתרסיס 4, עמוד 61, לפיהם "אנחנו חיים במציאות שיווקית, פוסט-מודרנית. ברגע שהפקולטה [למדעי הרוח!!!] תהיה רווחית לא יפגעו בה". אך עדין, גם אליבא דקוה, קני המידה לשפוט בהם גם את מדעי הרוח והחברה הם כמותיים מובהקים: התפוקה (או, במקום אחר באותו מאמר, "התשואה בפירות המחקר": "תשואה", כמו בשוק המניות!) במשמעות של "היקף הפרסומים והציטוטים". אם המצוינות שלנו זהה לתפוקה, והתפוקה מתבטאת בכמות הפרסומים והציטוטים (ונוסיף – כי גם זה אחד הקריטריונים הכמותיים שות"ת מסתמכת עליהם, אם כי קוה אינו מזכירו במאמר זה – מספר התלמידים, בעיקר בלימודים לתארים גבוהים), הרי הגענו לנוסחה הגואלת:

 

 

E=mc2

E: excellence. m: multiplicity. c: citations.

או, בפרפראזה בעברית, המצוינות היא מכפלה של הריבוי הכמותי במספר הצטוטים. (את הריבוע הוספתי רק לשם הדמיון המוגבר לנוסחה דומה וידועה יותר.)

 

 

אגב, גם במדעי הטבע לא כל הפרסומים שוים ו'מדידים'. נדמה לי שגם אנשי מדעי הטבע יודו בכך שאותה נוסחה של איינשטיין, למשל, שקולה כנגד כמה אלפי עמודים של פרסומים מדעיים כשרים למהדרין וצטוטים מפרסומים אלה. או שה-Principia של ניוטון הוא ספר השקול כנגד עשרות ספרי מדע, כולם כשרים למהדרין, שיצאו לאור באותה תקופה. במדעי הרוח מצב הדברים דומה במקצת (ולא אתעכב כאן על השונה), אך במדעי הרוח קני המידה המינימליים עדין אינם מקובלים על הכל כשם שהם מקובלים במדעי הטבע, והנזק שגוררות אחריהן אפילו שגיאות חמורות אינו מאותו מין (ואולי יש כאן קשר סבה ותוצאה): מי ששגה בנוסחה פיזית או בחישוב מתימטי יכול להביא בכך למותם של אלפים ורבבות. מי ששגה 'רק' בעובדה היסטורית או לשונית, מה כבר האסון?

 

 

גם כאן לא דיקתי. היכולת לקרוא מסמכים כהלכה ולהבדיל בין עובדות לבין שקרים ובדיות יכולה להציל את האנושות (או לפחות את אלה מחבריה של אגודה מכובדת זאת הרוצים להנצל) ממעשים מגונים כגון רצח עם על מעשים שלא עשה מעולם. למשל, עלילת הדם או 'זקני ציון'. אך כאן כבר הגענו לענין החורג מתחומו המצומצם של מאמר זה. כל מה שרציתי להצביע עליו כאן הוא שאולי – אולי – בהתדינויות עם אותם המכנים עצמם קברניטי המדינה בימים אלה, רק חישובים של תפוקה וכמויות 'יעבדו'; אך אם ברצוננו לקים את האוניברסיטות שלנו, ואת המדינה והחברה, ברמה נאותה – דבר שאינו כלל בגדר מותרות למדינה כישראל – עלינו להתבונן מעבר לתפוקות ותשואות אל איכויות ורמה מדעית של ממש. אלה דברים שאין להם שיעור, אך אין שעור לחשיבותם לעם השואף להיות יותר מסתם קבוצה של ברברים נהנתנים על פי תהום.

 

 

 

יוחנן גלוקר, כפר סבא

חזור

כל הזכויות שמורות לאתר קתרסיס Copyright © 2006 בניית אתרים  EKDesign