חפש באתר
שם:
אימייל:
מי אשם בסבל המרוקאים? | מאת:משה שוקד

  משה שוקד

מי אשם בסבל המרוקאים?

הערות לספרו של איתן כהן: המרוקאים – הנגטיב של האשכנזים[1]

הפניה אלי לבקר את ספרו של איתן כהן מעוררת אמביולנטיות אך גם אתגר אצל מי שאמון על ספרות אקדמית מן המניין. איתן כהן המזהה עצמו כבן להורים יוצאי מרוקו ושילדותו עברה עליו בסביבה של עיירות הפיתוח, מתכוון לטפל בסטראוטיפ של "המרוקאים". על פי הידוע מגב העטיפה, המחבר הינו מנחה לסוציולוגיה ומדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה. הספר גם מעיד ללא ספק על הכרותו הנרחבת במצאי הכתבים הסוציולוגי, האנתרופולוגי, הספרות היפה והעיתונות, בכל הנוגע למעמדם של יוצאי מרוקו בעבר ובהווה, ובדיונים הישנים והחדשים יותר לגבי מקומם של "המזרחיים" בחברה הישראלית. אבל, הספר אינו מתיימר להיות עבודת מחקר "ניטרלית", אלא מהווה מסמך אישי.

בניגוד למצופה בחלל השיח הביקורתי הדומיננטי המוביל כיום בכלי הביטוי האקדמיים והפוליטיים, כגון, בכתה"ע תאוריה וביקורת, או ארגון 'הקשת הדמוקרטית המזרחית', איתן כהן אינו מצטרף לשיח זה. להפך, במקום לחפש את "האשמה" לסטרואטיפ של "המרוקאים" בממסד הפוליטי או האקדמי, איתן כהן מחפש את השרשים לאלמנטים של סטראוטיפ זה בתרבות של יהודי מרוקו עצמם. על פניו מהווה גישה זו סטיה מפתיעה והפיכת-שולחנות כנגד נושאי הדיון הפוליטי-אקדמי של השנים האחרונות. זוהי לכאורה הפיכת-שולחנות בדומה להתנהגות בפועל אותה תארו כמה חוקרים של יוצאי מרוקו שצפו במפגשיהם עם פקידים ותיקים-אשכנזים שהתנהלותם על פי כללים בירוקרטים נוקשים התעלמה מצרכים ייחודים של הקלינטים שלהם.

מדעני-חברה ביקורתיים העידו בטון של האשמה גורפת כנגד מחקרים של אנתרופולוגים, אשר ניסו לשחזר אלמנטים של תרבויות עדתיות, שמתוך מגמות של פטרוניות קולוניאליסטית הצמידו לכאורה למזרחיים תכונות של מסורתיות, של תרבות "אחרת" (בהשוואה לתרבות מערבית מודרנית של הקבוצות הדומיננטיות בחברה הישראלית). איתן כהן מחפש בחוקרים אלו דווקא סיוע לתצפיותיו. במקום לחבור ל"רוח התקופה" ולבימות של אלו שדבריהם נישאים בכינוסים ובפרסומים כמי שמייצגים את קולם האותנטי של "המזרחיים", לעומת החוקרים האשכנזים שדברו בשמם, איתן כהן החליט לבטא בנפרד את "הקול המרוקאי" בשמו הוא כישראלי מרוקאי. יתר על כן, מכיר הוא תודה לחוקרים שגילו לדעתו תובנה לעולמם של נחקריהם הצפון אפריקאים על סמך מחקר מקורות היסטוריים, כתבי חכמים, ועל סמך תצפיות בהווה.

המחבר מפגין בכך את אחת מטענותיו המרכזיות לגבי אופי התרבות והאדם המרוקאים שאינם נוטים להתחבר לצפיות ממסדיות. כפרש בודד, יוצא איתן כהן כנגד התאגיד האקדמי והפוליטי המחאתי, שם לכאורה מקומו הטבעי בימים אלה. לפי כל הסמנים אין הוא מחפש לעצמו טובות הנאה כל שהן מידי אלה שהוא מסתייע במחקריהם ואינו מצטרף לבקורת האפנתית כנגדם, ועל כן אין לחשוד בכתיבתו במניעים מניפולטיביים. עמדתו של כהן אינה באה גם כקריאת תגר כנגד הגישה הביקורתית הרואה את נחיתות המזרחיים כפרי דיכוי בעיקר. לא אלה ולא אלה מול עיניו, אלא נסיון להבין את בני השבט שלו מתוך אמפטיה עמוקה וכך גם להציגם לעולם על מעלותיהם ומחדליהם. בחינה ניטרלית של חיבור זה אינה מטלה פשוטה עבור מי שקולגים שלו מצויים תכופות בצד המותקף על ידי המדענים הביקורתיים ושזוכים דווקא לרהביליטציה על ידי מחבר הספר.

נקודת המוצא של כהן היא שיוצאי מרוקו, אשר הגיעו רובם לישראל בשנות ה-50, מקורם מקהילה יהודית המתאפיינת במיסוד מינימלי של ארגון חברתי, ביזור מקורות סמכות, המעטה בפורמליות, הדגשת מוסר אינדיבידואלי, ספונטניות והפגנת רגשות, ובהערצת הנהגה כריזמטית. במקום להדגיש את המפגש בין העולים הצפון אפריקאים והקולטים הותיקים והאשכנזים כעימות מעמדי-כלכלי בעקרו, רואה כהן את העימות כ"זירת אסון" של מפגש בין תרבויות מנוגדות. כהן מבקר דווקא את המחקרים הסוציולוגים ששנים רבות התמקדו במישור השסע המעמדי שבין מזרחיים לאשכנזים והתעלמו מהדפוסים התרבותיים הייחודיים של עדות שונות כפי שהחלו לעמוד על כך אנתרופולוגים בתקופה מאוחרת יותר (משנות ה-70).

כהן מסתייע במיוחד במחקריו של האנתרופולוג שלמה דשן אשר בחיבורו ציבור ויחידים במרוקו (1983) שרטט את סדרי החברה היהודית-מרוקאית על סמך עיון בכרכים רבים של שאלות ותשובות מאת חכמי מרוקו. משם הפיק דשן מסקנה מרכזית לגבי מיעוט הפורמליות במבנה וסדרי הנהלת הציבור במאות ה-18 וה-19. זאת בשונה ממבנה הקהילה בה התמסדו באופן מחייב יותר קודים של כללי התנהגות, דפוסי ארגון ותפקידי ציבור נושאי סמכות (בקהילות אירופה ואף בתוניסיה השכנה). צמצום הפיתוח של מוסדות בקהילות יהודי מרוקו נובע ככל הנראה ממבנה החברה המוסלמית המארחת בה השולטן מנהל את עניני ארצו מתוך סמכות אישית שמקורה בכריזמה משפחתית. וכך כפי שנמצא גם במחקרים תצפיתיים בארץ בזמננו, הדיין והחכם היהודים במרוקו סמכותם מעוגנת באישיותם ובגניאולוגיה משפחתית נושאת "זכות אבות".

לדעתו של כהן, הרי גם בישראל המרוקאים מבטאים עוינות כלפי מוסדות החברה, לא בעיקר בשל מעמד של עוני אליו נקלעו בעקבות הגירתם (ולו שותפים גם בני עדות אחרות), אלא בשל מטען ההווי היהודי שלהם במרוקו. זוהי האפורמליות המאפיינת את תרבות החברה המרוקאית. מכאן נבע המפגש הכואב שלהם עם נציגי ומוסדות מפא"י. לכן גם לא ברחו מעיירות הפיתוח בהן יכלו לפתח את קהילותיהם במערכות יחסים של ספונטניות מוכרת ולחמוק משליטת יתר על עניניהם. כאן גם יכלו לחזור ולפתח את פולחן הצדיקים.

אולם, טוען כהן, גם כשבני הדור השני החלו להגר אל מחוץ לעיירות הפיתוח, הרי לקחו אתם את הגעגוע ליחסים ראשוניים ברמה הציבורית ואת הנטיה לשלילת דפוסים פורמליים. כהן דוחה את הרעיון המקובל של "תרבות עוני" המורישה עצמה מדור לדור כסינדרום כלכלי בעיקר. אבל מאמץ הוא במקום זאת תפיסה של מורשת תרבותית המתגלמת בסגנון של אישיות, קהילתיות והנהגה, שהינם ייחודיים למרוקאיות.

כאישוש לטענתו על מקומם המועדף אצל המרוקאים של הספונטניות, הרגש, והכמיהה אל האישי בתרבות הציבורית, מביא כהן נציגים משדה היצירה האמנותית, הפוליטיקה, האומנות, ואחרים, המדגישים אלמנט זה באישיותם ובעבודתם, כגון: פרופ' גבריאל בןֿשמחון מחבר המחזה 'מלך מרוקאי', הסופר עוזיאל חזן, המשוררת אודט חפציבה, מרים כבסה המוחה באמנות, את חבר הכנסת, השר והמנהיג הותיק דוד לוי, את ההוגה החברתי סמי שלום שטרית (שהקים את ביה"ס הרדיקלי המזרחי "קדמה"), ואף את מרדכי ואנונו, "מרוקאי מהנגב", אשר בשם "טוב אוניברסלי" יצא חוצץ כנגד הממסד הישראלי הביטחוניסטי. כהן אף טוען שהמרוקאים נמשכים למקצועות ייחודיים שההצטיינות בהם אינה מחייבת הכשרה דרך מסלול מיון והתמדה במוסדות להשכלה גבוהה כתנאי ליוקרה חברתית, כגון, ספרות, אפנה, בישול וכדו'.

מתוך גישה זו של גיבוי מעמדו של היחיד מול הכפיה של קודים של חוק ופורמליזם שאינם מתאימים עצמם לנסיבות המיוחדות של כל מקרה פרטי, מסביר כהן גם את שכיחות העימות של בני ובנות העדה עם כללי הסדר הציבורי, וכתוצאה ריבוי אסירים מתוך אוכלוסיה זו.

"הפנתרים השחורים" צמחו והגיעו לתודעה הציבורית מקרב המרוקאים. הם הצליחו בפריצת המחאה וצרבו את הסמל, אך נכשלו בארגון. צעקתם היתה "מרוקאית", אנטי-ממסדית בכיוון המחאה, אך גם לא נוטה להתמסד בעצמה כמפלגה. המרוקאים הצביעו בהמוניהם לליכוד ונקמו במי שנראו כמייצגי תרבות הנגד של הרציונליות האשכנזית-פולנית. לאחר מכן, השמאל האשכנזי הנוטה לרציונליות הלך אל ד"ש ודומיה ואילו המרוקאים של עיירות הפיתוח והשכונות הלכו בהדרגה אל הצדיקים ואל ש"ס. הפלורליזם ניצח בפוליטיקה הישראלית וחופש גובר לביטוי סקטוריאלי מאפשר לבני תרבויות שונות לבטא את עצמיותן ומורשתן התרבותית. והעתיד פתוח ממבט זה של כהן: האם ש"ס תוכל למשוך את המרוקאים בלי נציגיהם האופייניים כאריה דרעי (ניגודו של אלי ישי התוניסאי)? האם עמיר פרץ ימשוך אחריו המוני מרוקאים כשהוא מחבר בין העבר המרוקאי למרכז הציוני הסוציאליסטי? האם עתיד הדמוקרטיה הישראלית יוביל לריכוך העימות בין תרבויות השבטים המרכיבים את הלאומיות הישראלית ויאמץ בדרכו את הגמישות המרוקאית?

גישתו של איתן כהן יש בה לא מעט מן הפשטנות. המחקר ההסטורי עליו מתבסס המחבר עוסק במאות ה-18-19, ומאז ארעו שינויים גדולים ביהדות מרוקו. האנתרופולוגים אשר דנו בתרבות היו זהירים מאד. הם לא התכוונו להכליל על פני החברה היהודית הפזורה במדינה ענקית כמרוקו. הם התמקדו באלמנטים מסויימים ובמיוחד אלה המאפיינים לדרום מרוקו. וגם בארץ, מחקריהם נערכו בעיקר בכפרים ובעיירות הפיתוח. יתר על כן, מזה שנים רבות אנתרופולוגים נמנעים מתאור תרבות של חברה כל שהיא כמקשה אחת קוהרנטית. "המרוקאים" בולטים אמנם בייחוד קהילתי בשל ההומוגניות של עיירות הפיתוח, אך הם גם פזורים בכל שאר המקומות בארץ ובסטטוסים שונים כבני העדה הגדולה ביותר מבין יוצאי ארצות האסלאם. לא כולם יסכימו עם כהן על היצג זה של תכונות התרבות של חברת מוצאם והמשך השפעתה כביכול גם בהווה.

אולם, אין ביקורת זו פוגמת בלגיטימיות הנסיון של כהן להבין מתוך תחושות עצמיות, את גורלם וחייהם של אלה שהוא נושא אתם היסטוריה משותפת כקשורים בסיפור עברם הייחודי. הרי זאת עושים גם באין מוחה "האשכנזים". כך מדברים כמובן-מאליו שנים רבות, עורכים מחקרים וקוראים ספרות יפה על "היקים", "הפולנים" ו"הרומנים". הסטריאוטיפים השליליים והחיוביים כאחד אינם רק פרי יצירת זרים (שונאים ואוהבים), אלא, אלה תכופות מאומצים או אף מעודדים על ידי בני הקבוצה המסומנת בעצמם. כמה דעות קדומות, מביכות יותר או פחות, נושאים היהודים על עצמם? היכן היו הפולקלור וההומור היהודי ללא העצמתן של תכונות שאפשר גם ליחסן לאנטישמים? וכך, האמא הפולניה נושאת באשמת האמביציה המקצועית והמעצורים המיניים של בניה, תרבות השטטל מהווה ראי לחיים הפוליטיים בהגשמת החזון הציוני, והיהודים האמריקאים ממשיכים במסורת הפילנטרופיה והעזרה ההדדית של תרבות ההשרדות היהודית.

איתן כהן אוהב את המרוקאים, אך אינו משחרר אותם מאחריות למצבם בממסד הלאומי. הוא גם אינו הולך בדרך הקלה של הטלת האשמה לכל קושי ואכזבה בקליטתם ובמעמדם החברתי על הותיקים האשכנזים, כולל החוקרים. בשונה מ"הביקורתיים" שתרומתם למחקר דלה והמסר האידיאולוגי שלהם נושא תכופות איבה חשופה תוך היצג עצמי של חוקרים ניטרליים, כהן מדבר בשם עצמו כמרוקאי שהשכלתו אינה הופכת קרדום להעמקת השסע בין דורות ובין אוכלוסיות. מרענן לקרוא מסמך חברתי שאינו מתגדר בטיעונים חוזרים של 'קולוניאליזם דכאני של תרבות הגמונית' כמנטרה פרשנית כל יכולה.



[1]   רסלינג, הוצאת ספרים, תל-אביב 2002 (123 עמ').

חזור

כל הזכויות שמורות לאתר קתרסיס Copyright © 2006 בניית אתרים  EKDesign