חפש באתר
שם:
אימייל:
אזהרות ראשית | מאת:יוחנן גלוקר

אזהרות ראשית

האנציקלופדיה לפילוסופיה מערבית, הוגים ומושגים. עורכים: ג'ונתן ריי, ג'יימס א' אורמסון. תרגום מאנגלית: דפנה לוי, יונתן לוי, גיא אלגת. עורכים מדעיים למהדורה העברית: ד"ר דרור ק' לוי, ד"ר יצחק (יאני) נבו. כרך 1, א-ל, 352 עמודים; כרך 2, מ-ת, 344 עמודים. רסלינג,
תל-אביב, 2007.

מבוא: קריאת כוון

זה שנים שלפילוסופיה היתה עדנה בפקולטות למדעי הרוח בישראל. ברוב החוגים והמחלקות במדעי הרוח והיהדות מספר התלמידים הולך ופוחת מאז סוף שנות השמונים (אם לא קודם לכן). הגיע הדבר לכך שבאוניברסיטת תל-אביב החליטו, לפני כשנתים, לבטל את עצמאותם של החוגים ללשון עברית, לבלשנות שמית, למקרא, לתלמוד ולפילוסופיה יהודית, ולהפוך אותם למגמות בחוג-על המכונה 'לימודי התרבות העברית'. לא כן הדבר בחוג לפילוסופיה כללית, שבו מספר התלמידים כה גדול, שלפי אתר החוג באינטרנט יש בו 22 מורים קבועים ועוד 50 מורים 'זוטרים'. באותה אוניברסיטה יש היום גם 'בית ספר לפילוסופיה', ולדברי אחד מחבריו – ה'זוטרים', כנראה (בינתים) – אוניברסיטת תל-אביב "היא מבין המוסדות הגדולים במספרים יחסיים ומוחלטים ללימודי פילוסופיה בעולם".[1] גם באוניברסיטות אחרות בישראל מספר התלמידים וחברי הסגל בחוגים ובמחלקות לפילוסופיה מכובד למדי, לפחות בהשואה לחוגים לא מעטים במדעי הרוח והיהדות שהיו, בעבר הלא רחוק, משופעים בתלמידים. אין זה מתפקידנו לחקור ולברר את הסיבות לתופעה זאת; אך אין ספק שמספר 'צרכני' הפילוסופיה בישראל היום גדול משהיה אי פעם, ורובם אנשים צעירים שגדולם וחנוכם בעברית ישראלית. הדרישה לספרות פילוסופית בלשון המדינה הולכת וגדלה, והוצאת רסלינג מבקשת למלא דרישה זאת בסדרות מסדרות שונות, ובעיקר סדרת ליבידו, בה יצא הספר שלפנינו, שרובה הגדול תרגומים לעברית של ספרי פילוסופיה ופסיכולוגיה. בסדרה זאת כבר יצאו לאור, תוך שנים מעטות, כמאה ספרים, ועוד ידה נטויה. אם נניח – ויש מי שיניח זאת – שיש מקום להקפיד על דיוקם של תרגומים אלה, אפשר לשאול, כשאלה 'התחלתית', אם יש לנו באמת בישראל מספר כה גדול של מומחים לכל שטחי הפילוסופיה שיהיו מסוגלים, כל אחד ברמתו, לתרגם מספר כה גדול של ספרים לא קלים ולא פשוטים ולבדוק בפרוט את דיוקו המדעי של כל תרגום ותרגום. נכון הוא שרובם של הספרים בסדרה זאת הם תרגומים מספרות פילוסופית צרפתית, גרמנית ואמריקאית של מאה השנים האחרונות. אך גם כאן לא כל טכסט קל לתרגום. ומה על הספר שלפנינו, אנציקלופדיה פילוסופית בשני כרכים, המכילים כ-700 עמודי טכסט, ועוסקים בענינים שונים ומשונים זה מזה כגבריאל מרסל, מטפיזיקה, אפלטון, ליברליזם, ג'ון לוק, מטריאליזם, לוקרטיוס, ניאו-פלטוניזם, זֵינון מאלאה, רמב"ם, אנסלמוס מקנטרברי, אינדוקציה, אנציקלופדיסטים, תורת היחסות, רלטיביזם, שלינג, ועוד ועוד? עורכי האנציקלופדיה הזאת במקורה האנגלי, בשלש המהדורות שלה, העסיקו כמה עשרות פילוסופים והיסטוריונים של הפילוסופיה, שכל אחד מהם נחשב למומחה בתחומו, בכתיבת הערכים השונים. היוזם והעורך הראשון שלה, ג'יימס אֶרמסון (James O. Urmson), הוא אחד הפילוסופים המלומדים ביותר בדורות האחרונים. כמנהג אנגליה בימים הרחוקים ההם – הוא נולד בשנת 1915 – לימדו אותו כבר בבית הספר התיכון לא רק 'לימודי ליבה', כמתימטיקה, פיזיקה, היסטוריה, ספרות אנגלית, וצרפתית כשפה זרה, אלא גם יונית עתיקה ולטינית. באוניברסיטת אוכספורד למד – במונחי זמננו – לא רק פילוסופיה, אלא גם 'למודים קלאסיים': ספרות יונית ולטינית והיסטוריה של יון ורומא העתיקות. גם בשנים שבהן הוא שמש כמרצה לפילוסופיה באוכספורד וכפרופסור לפילוסופיה בסינט אנדרוס בסקוטלנד, ובפרינסטון וסטנפורד בארצות הברית, לא הזניח את עיסוקו גם בפילוסופיה היונית העתיקה בלשונה ועל רקע תקופותיה, וקרא טכסטים פילוסופיים אירופיים בכמה וכמה לשונות. למרות הכשרה זאת וכשורים אלה (או אולי דוקא משום שמי שלמד דברים כה רבים שוב לא קל לו לדמות בנפשו שהוא יודע הכל), לא כתב את הנוסח הראשון של הספר שלפנינו (שיצא לאור בלונדון בשנת 1960) בעצמו, אלא שתף בו כמה מחשובי אנשי הפילוסופיה באנגליה ובארצות הברית באותה תקופה, והם שכתבו את רוב הערכים.[2] עורך המהדורה השניה, המורחבת, משנת 1989, והמהדורה השלישית משנת 2005, ג'ונתן ריי (Jonathan Rée) מיצג כבר דור אחר. הוא למד פילוסופיה באוניברסיטת סאסכס, בה אין ולא היה חוג ללמודים קלאסיים, והגיע לאוכספורד כבר בשלב 'ההשתלמות'. הוא לימד פילוסופיה בכמה אוניברסיטות באנגליה, פרסם – וממשיך לפרסם – מאמרים רבים בענינים שונים בעתונות הבריטית והאמריקאית, והופיע לא מעט ברדיו ובטלויזיה. שנים מספריו עוסקים בפילוסופים של העת החדשה, דיקארט והיידגר. ככל הידוע לי, הוא לא עסק מעולם בתולדות הפילוסופיה העתיקה ובפילוסופיה של ימי הבינים. אך גם הוא כקודמו צרף למהדורות החדשות שערך כמה עשרות כותבים, כולל מומחים מוכרים לאריסטו (ג'ון אקריל) ולהיגל (צ'רלס טיילור). ובכל זאת, אילו היה קצת יותר בן-בית בחלקים השונים של תולדות הפילוסופיה, יתכן שהיה מצליח לשנות לטובה כמה מן הערכים המקוריים שנכתבו בשנות הששים בלהט נצחונה של הפילוסופיה האנליטית באנגליה.


לא אדון כאן בתרגום העברי הראשון של המהדורה הראשונה של אנציקלופדיה זאת, שיצא לאור, בעריכתו של בן עמי שרפשטיין, בשנת 1967.[3] התרגום שלפנינו יצא, כאמור, בסדרת ליבידו. כפי שנאמר לנו בעמוד שמעבר לעמוד השער, העורכים האקדמיים של הסדרה הם אד גרינשטיין (פרופסור למקרא), רות הכהן (פרופסור למוסיקה), וחנן חבר (פרופסור לספרות עברית). איש מהם אינו מומחה לאף אחד משטחי הפילוסופיה. והרי ממילא מקובל אצלנו שועדה אקדמית מעין זאת אינה בודקת כל ספר וספר היוצא לאור בסדרה, אלא מקבלת את דעתם של עורכי כל ספר.


מי הם איפוא האחראים לתרגום הספר שלפנינו?


המתרגמים הם דפנה לוי, שאיני יודע דבר על אודותיה; ד"ר יונתן לוי, המתאר את עצמו באינטרנט במלים הבאות: "עתונאי, מחזאי ומתרגם. לשעבר גם שחקן, מבקר תיאטרון וסוחר קאויאר עצמאי. עשה תואר באוניברסיטה העברית בפילוסופיה ובמדע הדתות. ממקימי בית הספר התיכון האלטרנטיבי 'האקדמיה הדיאלוגית', העתידה לחולל מהפכה של ממש בחינוך הישראלי. דור רביעי לשושלת אנתרופוסופית. תחביב דומיננטי: מגזרות נייר. בוודאי מאזין ברגע זה למוסיקה הודית, פרסית או אזרבייג'אנית. חי עם דניאלה ואבא של תמרה"; וגיא אלגת, שכדבריו, "לימד בחוג לפילוסופיה בתל-אביב, למשל – תרגילים לשעור של ד"ר ענת מטר 'פילוסופיה במאות ה-19 וה-20.'" הוא גם תרגם לא מעט בשביל 'רסלינג'. לא נראה לי שאיש מהם הוא מומחה, למשל, לפילוסופיה העתיקה או לפילוסופיה של ימי הבינים – או להיסטוריה של הפילוסופיה בכלל – ואיני יודע כמה מהם מסוגלים לקרוא ספרות פילוסופית בשפות שאינן עברית ואנגלית.


עורכי הספר שלפנינו הם:


ד"ר דרור ק' לוי, מרצה וחוקר בתחום הסמיוטיקה, האסתטיקה והתיאוריה הביקורתית. ב-1992/4 חוקר אורח באמסטרדם;
ב-1995/7 פוסטדוקטורט בקיימברידג'. לימד במכון כהן באוניברסיטת תל-אביב, ועכשיו בבצלאל. כתב מבוא לתרגום ספרו של הויזינחה על שלהי ימי הבינים.


ד"ר יצחק (יאני) נבו, מרצה בכיר בפילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בוגר האוניברסיטה העברית בפילוסופיה. מוסמך ודוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה. תחומי מחקרו והוראתו הם בעיקר הפילוסופיה של ימינו, וקצת פילוסופיה של המאה הי"ט.


גם כאן, אין כל ראָיה לרוחב אפקים פילוסופי, ליכולת להתמודד, למשל, עם ערכים על פילוסופים מתקופות שונות ורקע היסטורי שונה, שכתבו בשפות שאינן רק עברית ישראלית ואנגלית של ימינו. כבר בשלב זה יכול הקורא הבקרתי, שבשבילו הפילוסופיה אינה רק מה שנעשה במחלקות לפילוסופיה בעולם האנגלופוני של שלשת הדורות האחרונים, לתהות על מדת ההצלחה האפשרית של התרגום העברי כתרגום המדייק בלשונותיו ומובן לקורא. החלק הראשון של מאמרי יעסוק בתהיות אלה ויראה שהיה מקום לתהות. בחלק השני של מאמרי אעסוק גם במהימנותם של ערכים שונים באנציקלופדיה זאת, ובמגבלותיה של גישה 'פילוסופית טהורה' לדיונים פילוסופיים שאינם מתרחשים בחלל הריק (או בעולם הפילוסופי הנאור של ימינו שגילה, סוף-סוף, מה היא פילוסופיה של ממש).


בכל הענינים האלה יהיה עלי להגביל את דיוני למספר דוגמאות, מתוך עשרות או מאות מכל סוג שאפשר היה להביאן. העדפתי לנתח מספר דוגמאות לכל תופעה ותופעה לעומק. בגלל הנתוח המפורט של דוגמאות אלה, לא אוכל להדגים את כל הצדדים השונים של הרשלנות – ולעתים הבורות – בהגשת החומר לקורא העברי, ושל הגישות השונות – ולעתים בלבול הגישות – המיוצגות בערכים עצמם במקור האנגלי.


א. הגשת החומר לקורא העברי


 

1. ואלה שמות


באנציקלופדיה שלפנינו עשרות ערכים המוקדשים לפילוסופים מארצות שונות ומתקופות שונות, למן העולם היוני העתיק על כל שלוחותיו, דרך העולם הרומי העתיק וימי הבינים, ועד לפילוסופיה של העת החדשה, מהמאה הט"ז עד ימינו, באיטליה, צרפת, ספרד, גרמניה, אנגליה ואמריקה. לא כל אותם הפילוסופים דברו, או אפילו ידעו, אנגלית. היונים והרומאים העתיקים אפילו לא שערו שיום אחד תהיה שפה אנגלית. לא כל המקומות שבהם נולדו או חיו פילוסופים אלה היו בעלי שמות אנגליים. על המתרגמים של אנציקלופדיה מסוג זה להיות ערים לתופעה משונה זאת, ולא לקרוא, למשל, לאותו מחבר של דיאלוגים פילוסופיים שחי במאה החמשית והרביעית לפני סה"נ "פְלֵיטוֹ", ולעיר שגר בה "אָתֶנְס", רק משום שכך מבטאים מלים אלה במה שקרוי אצלנו לועזית – כלומר באנגלית.


במקרה זה, ידעו המתרגמים (כרך 1, עמוד 82 ואילך) ששמו של אותו פילוסוף בעברית הוא "אפלטון" ושם עירו בעברית הוא "אתונה". אך במקרים לא מעטים, כאשר שמו של הפילוסוף, או שם מקומו, אינם כה ידועים לנו, לא טרחו המתרגמים ועורכיהם לבדוק, והגישו לנו בעברית – לעתים גם ללא כל עקביות – את השמות כפי שנראה להם שיש לבטאם, בדרך כלל באנגלית. נביא כמה דוגמאות.


1. אחד מראשי האקדמיה באתונה במאות הרביעית והשלישית לפני סה"נ היה אדם בשם ארקסילאוס – Ἀρκεσίλαος ביונית, או Arkesilaos בתעתיק מדויק לאותיות לטיניות. הוא נולד בעיר קטנה באסיה הקטנה ששמה ביונית Πιτάνη. התעתיק הלטיני המקובל
הוא Pitane – אך הדגשתי את המלה "לטיני", שכן בלטינית – כמו ביונית – מבטאים שם זה "פִיטָנֵה".


בכרך 1, עמוד 117, יש לנו הערך הבא:


"ארקסילאוס מפיטנה (Arcesilaus of Pitane)", נאמר בכותרת. יפה. אבל מדוע שמו בתעתיק לטיני, ומדוע המלה האנגלית of? הרי ארקסילאוס היה יוני עתיק שלא ידע לטינית ולא חלם על קיומה בעתיד של השפה האנגלית. שוב עדות לשלטונה המוחלט של "הלועזית" במשמעות "אנגלית". אך זה עוד לא הכל. בערך עצמו נאמר לנו: "ראו סטואיקנים".


דא עקא: באנציקלופדיה זאת אין ערך "סטואיקנים". בכרך השני, בעמודים 102-109, יש ערך "סטואיציזם".[4] אך בערך זה אין לנו מלה וחצי מלה על ארקסילאוס. את הפצוי אנו מקבלים בערך "ספקנים", בעמודים 124-127 של אותו כרך. שם, בעמוד 125, יש לנו:


"ארקסילאוס מפיטיין (Arcesilaus of Pitane)".


כאן כבר שכח המתרגם כיצד תעתק את שם עיר מולדתו של ארקסילאוס בכרך הקודם. או שמא היה זה מתרגם אחר מתוך שלשת המתרגמים? אבל מה על העורכים? וכאן יש לנו עוד דוגמא לשלטונה של "הלועזית" = האנגלית. כמובן, במבטא אנגלי טהור, Pitane היא "פִיטֵיין", ואין ספק שקוראים חסרי השכלה קלאסית יבטאו שם זה כך, כשם שהשם Kahane (כהנא) מבוטא היום לעתים קרובות, בארצות דוברות אנגלית, "כָהֵיין". אך למה למתרגם העברי דוקא להעתיק שם עיר יונית עתיקה כאלו היתה עיר אנגלית או אוסטרלית של ימינו?


2. ראש האקדמיה המאוחר בכמה עשרות שנים לארקסילאוס היה Καρνεάδης, בתעתיק לטיני Carneades – כלומר "קָרְנֶאָדֵס". שם זה מופיע בכרך השני, עמוד 125, כ"קרניאדס". אך בעמוד 279, אותו איש מופיע כ"קרנידס": שהרי באנגלית, כידוע, מבטאים ea כ"אִי". יתר על כן, בעמוד 125, הוא מופיע כ"קרניאדס מקיטן (Carneades of
Cytene
)". מה זה? אין ולא היה בעולם היוני מקום בשם "קיטן" או Cytene. מה שכתוב במקור האנגלי של ערך זה הואCarneades of Cyrene, והכונה היא לעיר קִירֵינֵי בלוב, שהיום היא עירה קטנה בשם גְרֶנָה במחוז בנגזי, ובעולם העתיק היא היתה עיר יונית משגשגת.[5] הפילוסוף קרנאדיס, שחי רוב ימיו באתונה, היה יליד עיר זאת. כך השתבש, במקום אחד, שמו של קרנאדיס עצמו, ובמקום אחר ניתן לנו שם של עיר שלא היתה ולא נבראה – בגלל שגיאת דפוס פשוטה (שהרי האותיות r ו-t סמוכות זו לזו במחשב). וכרגיל, איש לא בדק.


3. נתקרב קצת הביתה. בכרך השני, עמוד 126, מופיע "אנטיוכוס מאסקלון". מה זה? אותו אנטיוכוס, מחשובי הפילוסופים באתונה במאה הראשונה לפני סה"נ, היה יליד העיר אשקלון, שהיום היא בישראל. Ascalon היא אחת מצורות התעתיק של שם זה לאנגלית. אז מה? לא יתכן שפילוסוף יוני, שאינו מבני ברית רח"ל, נולד באשקלון? והרי כבר בתקופת המנדט הבריטי החלו הארכיאולוגים לגלות שרידים מרשימים של הקהלה היונית של אשקלון העתיקה.


4. בכרך 1, עמוד 76, יש לנו "מחבר בלתי ידוע, שהתיימר להיות תלמידו של פאולוס הקדוש (וזכה בעקבות כך לסמכות רבה), דיוניסוס האריאופגוס (Dionysius the Areopagus) ...".


גם מאנגלית כדאי לדעת להעתיק. Dionysius אינו "דיוניסוס", שם האל היוני, אלא "דיוניסיוס": שם אדם הנקרא על שמו של האל, משהו מעין "איש דיוניסוס" (על משקל "איש בשת"). ובמקור האנגלי של ערך זה לא כתוב Dionysius the Areopagus, אלא Dionysius the Areopagite – כלומר, איש האראופגוס. אראופגוס הוא גבעה ומוסד באתונה, ולא שמו או כנויו של איש. משל למי שהיה אומר בעברית "נחמן גמזו" או "רבי יוסל הגליל". נו, טוב, מה זה חשוב? העיקר הרעיונות הגדולים...


אפשר להרבות בדוגמאות של שבושי שמות. ליודעי ח"ן אביא כמה מהם. הפילוסוף הניאו-פלטוני פורפיריוס (Πορφύριος, Porphyrios) מופיע מספר פעמים (למשל כרך 2, עמודים 74; 153; 195) כ"פורפירי" כי כך (Porphyry) הוא נקרא באנגלית של ימינו. כך גם הפילוסוף הספקן פירון (Πύρρων, Pyrrhon), המופיע פעמים אחדות כ"פירו" (למשל, כרך 2, 125; 188), כי כך, ללא ה-ן הסופית, כותבים את שמו באנגלית של היום. כך מופיעים, בכרך 1, עמוד 282, "פולמו" ו"סטילפו", ששמותיהם ביונית Πολέμων, Στίλπων (ובתעתיק לאותיות לטיניות: Polemon, Stilpon). מדוע? כי באנגלית מקובל לצטט את שמותיהם ללא ה-ן הסופית. הקרדינל בן המאות ט"ו וט"ז לסה"נ, תומס קָיֱטָנוס (Cajetanus), גדול המפרשים הקתוליים של תומס אקוינס באותה תקופה ופילוסוף ותיאולוג בזכות עצמו, מופיע בעברית כ"קז'טן" (כרך 2, עמוד 265), כאילו היה זה שם צרפתי (האיש היה איטלקי למהדרין). אפילו במבטא האנגלי, היה צריך לכתוב "קג'טן". ומדוע לא לתת לקורא את שמו הלטיני המקובל בספרות המדעית? או את שמו האיטלקי, קָיֶטָנוֹ? שוב, משום ש"אין לועזית אלא אנגלית" – גם אם אנו שוגים באנגלית עצמה?


עוד דוגמא בולטת, גם היא לא מאנגלית. בערך "אוקזיונליזם", כרך 1, עמוד 27, מופיע שמו של פילוסוף קרטזיאני בשם "ארנולד גלינצ'ז (Geulincz) (1669-1624)." אפילו נניח שזה היה הכתיב הנכון של שמו של אותו פילוסוף, באיזה שפה יש לבטא אותו כאילו היה נחרז עם 'בלינצ'ס'? באותו כרך, עמוד 184, מוקדש לו ערך של שתי שורות: "גלינץ, ארנולד (Geulincz, Arnold) (1669-1624). / ראו אוקזיונליזם." כאן כבר הפכו הבלינצ'ס למשהו שמזכיר סימפוניה ידועה של מוצרט. אבל שמו של אותו ארנולד נכתב Geulincx, לא Geulincz. כשהייתי סטודנט, היה נהוג לבטא את שמו של פילוסוף פלֶמי זה כאילו היה Gelinx בלטינית. כיון שהכתיב החדש והמבטאים החדשים המוגשים לנו כאן בלבלו אותי במקצת, שלחתי מכתב קצר בדואר אלקטרוני לפרופסור בלגי לפילוסופיה, פלמי למהדרין, והוא ענה לי שאיש לא בטוח היום איך בוטא אותו שם במאה השבע-עשרה, ולכן נהוג לבטאו כאילו היה כתוב בלטינית קלאסית – כלומר Geoolinx. איני מצפה מעורכי אנציקלופדיה זאת שיתורו אחרי פרופסור פלמי וישאלו אותו למבטא המדויק של השם: ככל הנראה, אף לא עלה בדעתם לשאול באיזו ארץ חי איש זה. אך מדוע לשבש גם את הכתיב של שמו, שבמקור ניתן כהלכתו?


אחרי הדברים האלה, איני מצפה כבר מעורכינו ומתרגמינו שידעו שאת שם המשפחה האנגלי Whewell לא מבטאים "וֶוֶל" (כרך 1, עמוד 261), אלא "היוּאֶל"; ואת שם המשפחה האנגלי Ewing (כרך 1, עמוד 40) מבטאים "יוּאינג" ולא "אֶווינג". אך מה על השם הנפוץ Stephen? הלא כל מי שמצוי קצת בשמות אנגליים שכיחים יודע ששם זה מבטאים "סְטִיבְן" ולא (כפי שניתן לנו בכרך 1, עמוד 289) "סטפן". וכאן שוב אין אנו עוסקים בשגיאות ביונית או לטינית, שמקובל אצלנו לראות בהן "שגיאות זניחות" (כשם שיידיש היא תמיד "עסיסית" וצרפתית היא תמיד "מוסיקלית"). כאן – ובעוד כמה מן הדוגמאות שהבאתי – מדובר בשגיאות באנגלית, השפה שממנה תורגם הספר שלפנינו. הדבר מעמיד בספק את יכלתם של המתרגמים ועורכיהם לתרגם כהלכה גם מה שלפניהם במקור האנגלי. עוד נראה שכך הדבר לא רק בשמות אנשים ומקומות.


אך לפני שאעבור לשגיאות מסוגים אחרים, אי אפשר לי לפסוח על טעות מרכזית אחת בעוד שם אנגלי: שמו של עורך המהדורה הראשונה במקור האנגלי של הספר שלפנינו, לא פחות.


את המהדורה הראשונה של אנציקלופדיה זאת ערך והוציא לאור, בשנת 1960 (הדפסה שניה ב-1969), אדם ששמו James Opie
Urmson
, שכבר הזכרנו בקצרה אותו ואת רקעו. בתרגום העברי של מהדורה זאת, בעריכת בן עמי שרפשטיין, שיצא לאור בתל-אביב בשנת 1967, מופיע שם העורך כ"יורמסון". לֹא בדיוק "בן יוֹרָם", אך ללא ספק בהנחה שהמבטא הנכון של Urmson הוא "יוּרמְסוֹן" (ואכן, בניקוד זה מופיע שמו בשער הספר העברי). בתרגום החדש שלפנינו, של המהדורה המעודכנת שערך ג'ונתן ריי, מופיע שם העורך הראשון כמעט תמיד כ"אורמסון" (כלומר, אוּרמסון). האם לא עלה בדעתם של העורכים העבריים – של שתי המהדורות – לברר כיצד מבטאים שם משפחה לא-כל-כך שכיח זה?[6] והרי די בקצת תשומת לב לכמה מלים אנגליות מצויות שבהן מופיע הצירוף ur לפני עיצור. לדוגמא:burn, turn, hurt, murder, murky, nurture – ובעיקר murmur, turmoil. בשתי מלים אלה הצירוף הוא בדיוק כמו שהוא מופיע בשמו של Urmson. אמור מעתה: "אֶרמסון". אין כאן שגיאה שתחזיר את העולם לתהו ובהו; אך בכל זאת, מדובר במיסדה ועורכה הראשון של האנציקלופדיה שלפנינו. קצת נמוס בקביעת המבטא העברי של שמו לא היה מזיק לאיש.


הדבר הזכיר לי תכנית רדיו אנגלית על ישראל והציונות שהאזנתי לה בלונדון לפני שנים רבות. אחד הדוברים בתכנית זאת בטא את שמו של הנשיא הראשון של מדינת ישראל "צֵ'יים וִיזמֶן". אך לפחות אותו דובר היה עתונאי ואיש תקשורת, ולא התימר לדעת את השפות שבהן נטבעו שמותיו של חיים וייצמן.


 

2. העשרת הספרות האנגלית


בדברי המבוא שלהם, בכרך 1, עמוד 16, כותבים עורכי התרגום העברי:


"לנוחות הקוראים תורגמו שמות ספרים לעברית (גם כאשר הספרים עצמם אינם מצויים בתרגום עברי), ובסוגריים השארנו את שם הספר באנגלית (או לעתים בגרמנית, בצרפתית או בלטינית) כפי שהופיע במהדורה האנגלית."


נביא דוגמא לנוהל זה מכרך 1, עמוד 66 (ערך "אסתטיקה"):


"... וקיבלה רבים מן העקרונות המנחים אותה מביקורת כוח השיפוט ((1790)Critique of Judgment ) של קאנט ..."


ב"מהדורה"[7] האנגלית מופיע אמנם שם ספרו של קאנט בתרגום אנגלי בלבד – ל'נוחות' הקורא באנגלית. הנוהג המקביל בתרגום שלפנינו היה צריך להיות לתת לקורא בתרגום זה – כלומר, לקורא העברי – את שם הספר בעברית בלבד: או, 'אם כבר', לטרוח ולמצוא את שם הספר במקורו הגרמני (Kritik der Urteilskraft). אין כל סבה לתת לקורא העברי את שם הספר בתרגום לאנגלית. לשם מה? הדבר עלול רק לבלבל קוראים שאינם מצויים אצל תולדות הפילוסופיה ולשונות אירופה; וכיון שיש לא מעט ישראלים צעירים – ולא רק צעירים – שבשבילם "לועזית" פירושה ממילא אנגלית, יתכן גם שיהיו כמה מהם שיניחו כדבר הלמד מענינו שקאנט כתב את ספרו באנגלית. איני רואה מהרהורי לבי. פעם ספר לי פרופסור ישראלי לפילוסופיה, שנולד וגדל בארצות הברית, שבשנתו הראשונה כתלמיד פילוסופיה באוניברסיטה אמריקאית שלח אחד המורים אותו ואת חבריו לקורס לספריה לבדוק כמה מכתבי הפילוסוף Aristotle. אותו תלמיד צעיר היה גם סקרן וגם חרוץ, ובלה שעות אחדות בהצצה לספרים השונים של אותו פילוסוף; "ואז", אמר לי, "גיליתי לראשונה שאותו Aristotle ששמעתי וקראתי עליו עוד בבית הספר לא היה פילוסוף אנגלי ולא כתב את ספריו באנגלית."


והנה עוד דוגמא, בה הטעות הכרוכה בהליך זה אפילו יותר חמורה:


כרך 1, עמוד 89 (ערך "אפלטון"): "... בדיאלוג האפלטוני המרהיב הפוליטיאה (Republic)". במקור האנגלי מופיע רק השם המקובל עדין (לצערי) באנגלית, Republic. שם זה עבר לאנגלית ישר מן הלטינית, בה נקרא דיאלוג זה De Re Publica. בלטינית, res publica משמעותה "משטר, שלטון מדיני" – כל משטר וכל שלטון מדיני – וזאת אמנם משמעותו של השם היוני שנתן אפלטון לדיאלוג זה, Πολιτεία. המתרגם של כל כתבי אפלטון לעברית, יוסף ג. ליבס, הבין ששם כמו "המדינה" (וכך תרגמו לפניו את שם הדיאלוג הזה לעברית) עלול להטעות, ולכן העדיף לשמר את השם המקורי, "פוליטיאה", בתעתיק מיונית. המתרגם העברי בספר שלפנינו (או אחד מעורכיו) זכר שכך נקרא הדיאלוג בתרגומו העברי של ליבס, והביא שם זה; אך כדי לצאת ידי חובת 'עם לועז', הביא בסוגרים את השם שניתן לו בתרגומים לאנגלית. שם זה מטעה גם באנגלית, שכן באנגלית של ימינו המובן העיקרי, וכמעט בלעדי, של republic הוא "רפובליקה", משטר שבו הרבון הוא העם, או חלקו הגדול (גם בעברית למונח "רפובליקה", שנלקח מן השפות האירופיות המודרניות, אותה משמעות). בדיאלוג של אפלטון מתוארות ונדונות צורות משטר שונות: מלוכה, טירניה, אוליגרכיה ועוד – ו"שלטון העם", הדימוקראטיה, אינו צורת השלטון האהובה ביותר על סוקראטיס של הדיאלוג. השם "רפובליקה" לדיאלוג זה הוא מטעה. אך מה לעשות? ליוצרי התרגום העברי שלפנינו יש בדרך כלל רק "לועזית" אחת: אנגלית.


לא תמיד. נביא עתה דוגמא ל'ערוב לשונות'. בכרך 1, עמוד 17, ערך "אבלר, פטר",[8] ניתן לנו שמה של אחת מיצירותיו במקור הלטיני, וללא תרגום: כאילו יכול כל קורא עברי לנחש מה פרוש המלים historia calamitatum (או שמא לא הבין גם המתרגם מלים אלה, והניח שגם הקורא האנגלי אינו מסוגל להבינן, ואין צורך לטרוח ולבדוק?). בהמשך אותו עמוד מופיעים,במקור האנגלי של אנציקלופדיה זאת, שמותיהם של שני ספרים אחרים של אבלר רק בתרגום אנגלי: כאן כבר טרחו מתרגמינו העבריים ועורכיהם לתת לנו את שמות הספרים בתרגום עברי – ובסוגרים, כרגיל, את השם האנגלי, כאילו היה זה שמו המקורי של ספרו של אותו 'פטר' אבלר. לקראת סוף הערך – עדין באותו עמוד – מופיע שם של ספר אחר של אבלר במקורו הלטיני, וכאן, להפתעתי, כן טרח המתרגם לתת לקורא העברי גם תרגום עברי של שם ספר זה. אפשר להניח שרוב הקוראים הישראלים לא ישימו לב לחוסר עקביות 'זניח' זה. אך יש קוראים שמתיחסים בכובד ראש גם לפרטים מעין אלו. קורא כזה עוד עלול להניח שאבלר כתב בשתי שפות, כמה מספריו בלטינית (או שמא יהיה סבור שזאת איטלקית?), וכמה מהם באנגלית. נו טוב, מה זה משנה? העיקר הרעיונות הגדולים.


נכון הוא שגם העורכים של שתי המהדורות של המקור האנגלי לא הקפידו יתר על המדה על אחידות בצטוט שמות היצירות, ונתנו לכותבים השונים חרות מלאה להביא שמות יצירות (או מונחים פילוסופיים) לפי בחירתו של כל אחד מהם, בלשון המקור או בתרגום לאנגלית. אילו היו עורכי התרגום העברי הולכים בעקבותיהם, היו יכולים להחליט בכל מקרה אם לתת את שם היצירה רק בתרגום לעברית, או להביא גם את שמה במקור האנגלי, גרמני, צרפתי, לטיני או יוני (גם אם היה הדבר מחיב בדיקה). אך להביא את שמות רוב היצירות הפילוסופיות שבאנציקלופדיה זאת – שלא נכתבו אנגלית במקורן – בתרגום עברי, ואחריו, בסוגרים, בתרגום אנגלי – דבר זה טועה ומטעה.


כך יוכל הקורא העברי התמים להסיק שרוב הפילוסופים בעולם המערבי כתבו אנגלית, והספרות האנגלית תתעשר, בשביל כמה מן הקוראים העבריים, בכמה מגדולי המחברים האירופיים. הנה רשימה (לא לגמרי מלאה) של אותם סופרים שבשביל הקורא העברי של אנציקלופדיה זאת הפכו לחלק נכבד של הספרות האנגלית:



כרך ראשון


עמוד 32: מרקס. עמוד 45: היגל. עמודים 52-53: אנגלס. עמוד 61: גאונילו. עמודים 62-63: כמה מן האנציקלופדיסטים הצרפתים. עמוד 66: קאנט. עמוד 89: אפלטון. עמוד 97: לייבניץ. עמוד 104: סקוטוס אריגנה. עמוד 108: אריסטו. עמוד 137: סימון דה בובואר. עמוד 149: ארנסט בלוך. עמוד 167: פרנץ ברנטנו. עמודים 176-177: גסטון בשלאר. עמוד 185: ג'ובאני ג'נטילה. עמוד 186: הוגו גרוטיוס. עמוד 198: דידרו. עמוד 201: דיוגניס לארטיוס. עמוד 202: דיוגניס מסינופה. עמודים 203-204: וילהלם דילתיי. עמוד 205: ז'יל דלז. עמודים 207-208: דיקארט. עמודים 218-219: דרידה. עמוד 226: היגל. עמוד 241: הוסרל. עמודים 248-249: היידגר. עמוד 258: אדוארד פון הרטמן. עמודים 274-275: סימון וייל. עמוד 336: לייבניץ. עמוד 342: לנין.


כרך שני


עמוד 14: מונטסקייה. עמוד 38: מיינונג. עמוד 51: מקיאוולי. עמודים 53-54: מוריס מרלו-פונטי. עמודים 54-55: גבריאל מרסל. עמוד 56: מרקוס אורליוס. עמודים 57-58: קרל מרקס. עמודים
74-75: פורפיריוס. עמוד 75: פרוקלוס. עמוד 76: דיוניסיוס איש האריאופגוס. עמודים 80; 82-83: ניטשה. עמוד 96: דה סוסיר. עמוד 98: אריסטופניס וכסנופון. עמודים 129-130: סרטר. עמודים
155-156: פיכטה. עמוד 240: קאנט. עמוד 260: קונדורסה. עמוד 261: קונדייאק. עמודים 262-263: קונט. עמודים 272-273:
קירקגור. עמוד 277: קרוצ'ה. עמוד 303: ריקר. עמודים 309-310: שופנהאור.


פעם – בחיי הזקנים שבינינו – היה זה מובן מאליו גם בחוגים לפילוסופיה שכל עבודה רצינית הקשורה בספרי פילוסופיה חיבת להיעשות בצמידות לטכסט בלשון המקור. זכורני עדין כיצד באו פעם תלמידי שנה ראשונה והתלוננו אצל יעקב פליישמן המנוח על כך שחלק הארי מן הביבליוגרפיה לשעורו היה באנגלית, גרמנית וצרפתית. הוא הסביר להם ששוב אי אפשר לעסוק בפילוסופיה ברצינות רק בתחומי שפה אחת: מי שרוצה להבין אפילו רק את הספרים הבסיסיים של הספרות הפילוסופית כהלכה מוטב לו שילמד לקרוא טכסטים ביונית, לטינית, אנגלית, גרמנית וצרפתית – והוא הוסיף: "לפחות".


לפני שנים מעטות שאל איש אחד את אחד הפרופסורים לפילוסופיה באחת מן האוניברסיטות בישראל איך יתכן – כפי שגלה בבקורו באותו חוג לפילוסופיה – שבסמינר העוסק בדיקארט לא רק התלמידים, אלא גם המורה, לא יהיו מסוגלים לקרוא את כתביו של דיקארט במקור הלטיני ו/או הצרפתי. הפרופסור ענה לו מיניה וביה: "אנחנו מאמינים בתרגומים".


בסעיף הבא נביא כמה דוגמאות לבעיות שונות העולות מן התרגום המוגש לנו כאן. האם אפשר באמת 'להאמין' בתרגום זה?


 

3. שפת לא ידעתי אשמע


אחד מן השעשועים שיצרנו לנו כשהיינו תלמידים בבית הספר
התיכון היה תרגום כפשוטם, מלה במלה, של בטויים אידיומאטיים מאנגלית לעברית ומעברית לאנגלית – כאילו היתה, למשל, משמעות הבטוי 'בנין אב', כפשוטן של שתי המלים המרכיבות אותו,
'בנין ששיך לאב'; אמור מעתה: father building. כך באו אז
לעולמנו הקטן בטויים 'עבריים' כגון 'זה למעלה אליך', או 'קח
למטה את המלים הבאות'; ובטויים 'אנגליים' כמו on one many
and many; light and material; mother of reading
, ודומיהם.
מי שמתרגם כהלכה טוב לו שיחוש באופן אינסטינקטיבי שיש בכל אחת משתי השפות בטויים ודרכי הבעה המיוחדים לה, שאותם אי אפשר לתרגם תרגום מלולי. לא הרי 'השטיח החדש שקניתי' (the
new carpet which I have bought
) כהרי 'יצא לתרבות רעה', או 'קונה עולמו בשעה אחת' (wentout to a bad culture; buys his world in one
hour?
).


בספר שלפנינו יש לא מעט 'אנגליציזמים' מעין אלה. יש מקומות שהקורא העברי יוכל להבין את הבטוי המוגש לו בתרגום, גם כאשר מי שעדין מקפיד על לשונו העברית יחוש גם בהם מועקת מה ויבין שלפניו 'אנגלית במלים עבריות'. יש מקומות שספק אם מי שאינו יודע אנגלית, ואינו מיומן די צרכו במעבר משפה לשפה, יבין מה משמעותם של הבטויים העבריים שבתרגום זה. יש גם מקומות שמתוך החפזון לסיים עוד כרך בסדרה 'ליבידו' הושמטו בהם מלים או חלקי משפט, או שנעשו סתם טעויות בתרגום. נביא דוגמאות אחדות.


א. 'סתם' אנגלית במלים עבריות


כרך 1.


עמוד 21. "ההגנה שהעניק לתזה שחוויות מיסטיות הן תמיד ריגושיות במהותן מקדימה באופן מפתיע את ויליאם ג'יימס בספרו המונומנטאלי", וכו'.


מדוע להעניק הגנה לתזה ש...? באנגלית:his defence of the emotive basis of religious experience. וכמובן,astonishing foreshadowing of claims usually associated with William James's etc.. לא קל לתרגם – אבל מעולם לא קל היה לתרגם טכסטים שעוסקים בבעיות מופשטות. אפשר היה לומר, למשל, 'תמיכתו בהעמדתן (או 'בביסוסן') של החויות הדתיות על הרגש'. לא בדיוק ישעיהו או עמוס, אבל לפחות עברית. וכן 'מפתיעה בכך שהיא כבר מרמזת לטיעונים שנהוג ליחסם לספרו של ויליאם ג'יימס' וכו'. למשל.


עמוד 34. "המקרה של ברקלי שונה במקצת".


הקורא העברי יבין, ורק איסטניס כמוני ישאל מדוע הפך ג'ורג' ברקלי ל'מקרה', ובאיזה בית חולים טפלו בו. אך מדוע לא לומר, למשל, 'שונה הדבר אצל ברקלי', או 'גישתו של ברקלי שונה', או 'ברקלי משתמש במונח 'אידיאה' בדרך אחרת'?


עמוד 35. "לעתים השתמשו הפילוסופים במונח זה כשם כולל להשקפות הטוענות לבסיס הרוחני של היקום" וכו'.


במקור:all views according to which the basis of the Universe is ultimately spiritual. משהו מעין 'השקפות שלפיהן בסיסו הראשוני של היקום הוא רוחני'. שוב, לא ישעיהו ולא רמב"ם, אבל קצת יותר קרוב ללשון המקור, וקצת יותר מובן.


עמוד 121. "ההנחה הזאת... אינה משאירה לנו דרך להבחין בין השימושים של שתי קבוצות המילים...".


גם באנגלית נשמע הבטוי leaves us no way of distinguishing קרוב מדי ללשון הדבור של יום-יום; אך ניתן לומר כי הבטוי no way, עם או בלי צורה זאת או אחרת של פועל, הוא אנגלי 'תקני'. לא כן הבטוי 'העברי' המובא כאן.


עמוד 129. "הקשר ההדוק הזה מודגש באמרה הישנה (שימיה כימי סוקרטס): 'המבוקש מבוקש מן הבחינה שבה הוא מופיע כטוב'."


מה זה? תרגום לא מדויק למדי ולא ברור כלל של:This intimate connection is emphasized in the old tag (whose substance goes
back to Socrates): "Whatever is sought, is sought under the
appearance of its being good
". כלומר: "קשר אינטימי זה מבוטא יפה בפתגם הישן (שבעיקרו הוא מיוחס לסוקראטיס): 'כל מה שמבקשים אותו, הרי הוא מבוקש משום שהוא נראה כטוב'." המתרגם העברי 'שכח' את המלים whose substance, וכך מתקבל הרושם שגם נסוחו של פתגם זה הוא סוקראטי. "מן הבחינה שבה הוא מופיע כטוב" שוב אינו מתרגם כהלכה את המקור. המקור אינו טוען שיש בחינות שונות של הדבר המבוקש, ואחת מהן היא שהוא מופיע כטוב, אלא שהדבר המבוקש מבוקש – "מצד מה שהוא נראה כטוב", אם נשתמש לרגע בעברית תיבונית.


כרך 2.


עמוד 26. "אם עלינו להחיל מושגים אלו כדי לתאר את התחום הטרנסצנדנטי...".


להחיל על מה? במקור:If we are to put such concepts to work to describe the transcendental realm... לא בדיוק "להחיל" (to apply
to
). אולי "להפעיל" – או, במלה יותר ישראלית, "לתפעל"? או שמא סתם "להשתמש"?




ב. בטויים לא מובנים לקורא העברי.


כרך 1.


עמוד 123. "מקובל היה כמובן מאליו[9] שהדרך להסביר את משמעותו של שם תואר, למשל, היא לזהות את התכונה 'שהוא עומד עבורה' או 'שהוא מהווה את השם שלה'; לכל שמות התואר יש אותו תפקיד לוגי, התפקיד 'לעמוד עבור' תכונה, וההבדלים ביניהם אינם הבדלים באופן הלוגי, אלא פשוט הבדלים בין התכונות 'שהם עומדים עבורן'."


מה הוא – במרכאות או בלי מרכאות – אותו בטוי "לעמוד עבור"? מי שאינו שולט באנגלית ויכול בכל זאת לנחש מה תורגם כאן מלולית – יעמוד.


עמוד 124. "אחת הבעיות העיקריות של האתיקה בתקופה האחרונה הייתה לתאר כראוי את הקשר בין הטוב לבין מה שנקרא 'מאפיינים יוצרי טוּב'."


גם כאן אתאפק ולא אגיש לקורא את המקור האנגלי של משפט זה, שגם באנגלית הוא טכני למדי, ואולי מוטב היה להוסיף לו כמה מלות פרשנות גם במקור האנגלי. אך מה יבין הקורא העברי ממשפט זה?


עמוד 305. "את הלוגיקה, בצורותיה הפשוטות,[10] ניתן לתאר כהיסטוריה הטבעית של הטיעונים."


מה זה "היסטוריה טבעית"? במקור: natural history, בטוי שבא מיונית דרך הלטינית, ומשמעותו 'חקירה על טבע דבר זה או אחר': כל חקירה שהיא, לאו דוקא חקירה היסטורית.


כרך 2.


עמוד 304. "הבדלים שכאלה עשויים להיות הבדלים נגזרים גרידא...".


נגזרים ממה? המשך המשפט הוא: "ולכן להתיישב עם קיומם של עקרונות בסיסיים מסדר גבוה יותר, או עם חוקים או מושגים שהם תקפים תמיד ובכל מצב...". אך עדין קשה להבין: האם עלינו להסיק מכאן שאותם הבדלים נגזרים מעקרונות? או שמא הם הבדלים בין עקרונות? הדבר אינו ברור גם במקור האנגלי – אך האם תפקידו של המתרגם הוא להנציח בלשון התרגום גם את הדברים שאינם ברורים במקור?


ג. השמטות ושגיאות בתרגום.


כרך 1.


עמוד 34 (ערך "אידיאות"). "שורש הבעיה היה בכך שלמונח "אידיאה" ניתנה משמעות רחבה מדי, או שמשמעות המונח נשארה בלתי מוגדרת במידה רבה."


במקור:The root of the trouble was that the meaning of "idea"' throughout that period, was either undesirably wide, or – more frequently – left highly indeterminate.


המתרגם העברי השמיט את המלים והבטויים:throughout that period; more frequently, והחליט שדי במלה העברית "מדי" לתרגום המלה האנגלית undesirably, ושתרגום המלה indeterminate הוא "בלתי מוגדרת" (כלומר: undefined או indefinable). משמעותו 'הכללית והגלובאלית' של המשפט לא שובשה; אך מחבר הערך באנגלית רצה להדגיש שתופעה זאת התרחשה באותה תקופה (של לוק, ברקלי, יוּם וריד). הדבר יכול להיות מובן מהקשרו של המשפט בקטע בכללותו, אך אין זה מתפקידו של המתרגם 'לתקן' את מה שכתב המחבר במקור ולהשמיט בטויים שלא נראים לו – אם אמנם זה מה שעשה המתרגם במשפט זה, ואין לנו כאן סתם רשלנות וחפזון. אשר להשמטת המלים more frequently, כאן כבר יש לנו במקור לא סתם הדגשה, אלא ציון העובדה שהעמימות במשמעותו של המונח היתה הגורם השכיח יותר לאותה תופעה, בשעה שקשת המשמעויות הרחבה מן הרצוי באותה תקופה היתה גורם שכיח פחות. שוב, אם אין לנו כאן סתם רשלנות, יתכן שהמתרגם העברי הרהר בדבר והחליט שאין לו חשיבות, או אפילו שלדעתו מחבר הערך באנגלית טעה כאן. שוב, אין זה מתפקידו של מתרגם לתקן את מה שכתב המחבר אלא במקרים נדירים ביותר, כאשר ברור כשמש שהמחבר טעה טעות גסה. גם במקרים כאלה על המתרגם להעיר בהערה מיוחדת על כך שתקן מה שמצא במקור, ולהסביר מדוע תקון זה היה הכרחי.


כרך 2.


עמוד 104 (ערך "סטואיציזם"). "'הכוח הפעיל היה הלוגוס, התבונה האלהית, השליט של היקום. כוח זה מתפזר, מבלי להתפרק, אל תוך החומר הסביל ומעצב את היקום כמכלול תכליתי, רציונלי ומלא חיים, שהאנושות הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. הלוגוס, שמבין היסודות הסטואים זיהו אותו עם האש בעלת כוח היצירה (או עם האויר החם), היה החומר שממנו עשויה הנפש האנושית. תבונת האדם חשובה עבורנו כפי שחשובה תבונת היקום."


מה פרוש "כוח זה מתפזר, מבלי להתפרק, אל תוך החומר הסביל ומעצב את היקום כמכלול תכליתי, רציונלי ומלא חיים"? כיצד יכול דבר להתפזר מבלי להתפרק? הרי עצם הפזור פרושו שחלקים שונים, או מרכיבים שונים, של אותו גוף מורכב נעים כל אחד לעברו – כלומר, שאותו גוף מורכב כן מתפרק. במקור האנגלי:Indissolubly permeated throughout passive matter which is qualified, it
fashioned the universe into one rational purposeful living whole...
אמור מעתה, אותו כוח פעיל, שככל הדברים בעולם הסטואי הוא חמרי, חודר לכל אותו החומר הסביל... נכון, מבלי שיתפרק. ואמנם, בפיזיקה הסטואית חומר אחד יכול לחדור, כמו שהוא, לתוך חומר אחר, וּשני חומרים יכולים לתפוס את אותו המקום בעת ובעונה אחת. כדי לחדור לחומר אחר, אין כל צורך להתפרק או... להתפזר. ואגב, מדוע הושמטו המלים which is qualified? משום שהמתרגם לא הבין מונח טכני זה בתורת הטבע הסטואית? נכון הוא שאין הרבה מומחים לסטואה בישראל, אבל בכל זאת, 'עם קצת מאמץ' אפשר היה למצוא מישהו שיסביר למתרגם מונח זה.[11]


ומה על "תבונת האדם חשובה עבורנו כפי שחשובה תבונת היקום"? מה זה? שוב נחזור למקור האנגלי:Just as reason in the universe is all-important as the ruling active force, so is reason in
man...
שוב הושמטו כאן מלים: as the ruling active force – מלים שהיו עשויות לסייע לנו להבין משפט זה. ועוד, המלים all-important אינן סתם 'חשובה', אלא 'בחשיבות עליונה'. אולי מוטב היה לומר 'נעלה על הכל'. מכל מקום, המשפט שלפני משפט זה, בו נאמר לנו שגם הלוגוס השליט ביקום כלו וגם הנפש האנושית מורכבים מאותו חומר, יכול היה לסייע לנו להבין עליונות זאת: כשם שהלוגוס ביקום כלו הוא השליט והנעלה על הכל, כך גם אצל האדם, הנפש, המורכבת מאותה 'אש יוצרת' או 'אויר חם' – πνεῦμα, pneuma – היא היסוד העליון והגדול בחשיבותו בגוף האדם.


מחברו של ערך זה על הפילוסופיה הסטואית, איאן קיד, החליט לדחוס לתוך מספר עמודים את מירב האינפורמציה שיכול היה להכניס לערך. התוצאה היא טכסט מרוכז יותר מן הרגיל אפילו באנציקלופדיה הבסיסית שלפנינו. לא קל לתרגם ערך זה, גם משום שעולם המושגים הסטואי ידוע לקורא בעל ההשכלה הפילוסופית של ימינו פחות מעולמם של כמה מן הפילוסופים של העת החדשה, או אפילו של אפלטון ואריסטו. אך תפקידו של המתרגם – ותפקידם של עורכיו – היה לקרב ערך זה אל הקורא העברי, גם אם היה כאן צורך להרחיב במקצת ולהכניס מדה מסוימת של פרשנות לתוך הטכסט (או להערות המתרגם והעורך) שאולי – אולי – הקורא הבריטי המשכיל בשנות הששים עדין לא היה צריך לה. מה שניתן לנו כאן – מלבד הטעויות וההשמטות שעמדתי עליהן – לא יובן לקורא העברי, אלא אם הוא כבר ממילא בן בית בפילוסופיה הסטואית: ואז, כמובן, שוב לא יזדקק לערך זה.


נוסיף כאן קטע – אחד מהרבה – בו התרגום הוא מדויק דיו, אך האם יבין הקורא העברי (או הקורא של היום בכל שפה) במה מדובר?


כרך 1, עמוד 19 (ערך "אבן-רושד"). "מכיוון שהספר פוליטיקה של אריסטו לא נמצא תחת ידו, כתב אבן-רושד פירוש לפוליטיאה של אפלטון, וראה בספר זה את החלק השני, המעשי, של מדעי המדינה, שבא להשלים את האתיקה הניקומכית שנחשב בעיניו לחלק הראשון, העיוני, של המחשבה הפוליטית האריסטוטלית."


'הקורא התמים' בן ימינו, שאליו מכוון ספר זה, יגרד את ראשו בתמהון. מדוע לא נמצא הספר פוליטיקה של אריסטו "תחת ידו" של אבן-רושד? האם הוא נגנב מן הספריה הצבורית של קורדובה? ומדוע יראה אבן-רושד בספרו של אפלטון המשך לספרו של אריסטו? (מי שיקרא את הערכים "אפלטון" ו"אריסטו" באנציקלופדיה זאת יבחין בהבדלים ניכרים בין גישותיהם למחשבה הפוליטית.) הקורא הנבון יעמוד על כך שקורים כאן דברים מענינים, אך לא יבין מה הם. איני בטוח שאפילו רוב הקוראים של ערך זה באנגליה של שנות הששים הבינו במה מדובר. אולי ניתן להניח שכמה מהם, בעלי ההשכלה הקלאסית וההיסטורית של אותה תקופה, לא היו צריכים להסברים רבים. אך מה על הקורא בן ימינו, בכל אתר ואתר? נדמה לי שגם כאן היה זה תפקידם של העורכים להוסיף הערת הסבר.[12]


ב. ערכים וגישות


בדברי הקדמתו למהדורה השניה כותב עורכה, ג'ונתן ריי (בתרגום העברי שלפנינו: כרך 1, עמוד 9): "מבין ארבעים ותשעה מחברים אלה [שכתבו את הערכים במהדורה הראשונה – י.ג.] רבים היו בעלי נאמנות פילוסופית משותפת: כמו עורכם, ג"א ארמסון, הם היו שותפים למה שרבים רואים כתור הזהב של הפילוסופיה האנגלית במאה ה-20 – תנועת הפילוסופיה ה'לשונית' שמרכזה היה באוקספורד בשנות ה-50 ואשר שאבה את השראתה מן הפילוסופיה המאוחרת של ויטגנשטיין, ונתמכה על-ידי אוסטין, הר, סטרוסון, ומעל לכולם רייל (ראו גם "פילוסופיה אנליטית")."


כבר בקטע זה יש לנו לא מעט הכללה וטשטוש. כפי שנראה בדיונינו הבאים, חלק נכבד מן הערכים הנוגעים לפילוסופיה העתיקה ולפילוסופיה של ימי הבינים כתבו חוקרים שעדין היו נאמנים לקריאה מדוקדקת, פילולוגית והיסטורית, של הטכסטים הפילוסופיים, ללא תוספת נופך פילוסופי בן זמנם. גם כמה מן הערכים העוסקים בפילוסופים מודרניים (למשל, הערך על היגל מאת וולטר קאופמן, המופיע כאן בכרך 1, עמודים 226-232; או הערך על שפינוזה מאת רות לידיה סוֹ, המופיע כאן בכרך 2, עמודים 312-315) כתובים ברוח זאת של נאמנות, במדת האפשר, למה שכתבו וחשבו אותם פילוסופים על רקע תקופתם. לצד ערכים כאלה יש לנו באמת לא מעט ערכים – בעיקר אלה העוסקים במושגים ובתחומים מרכזיים של הפילוסופיה – שכתבו אותם כמה מגדולי הפילוסופים האנליטיים באותו דור, למשל, הערך "אתיקה" מאת ריצ'רד היר והערך "מטאפיזיקה" מאת פיטר סטרוסון, שאדון בהם כדוגמאות בהמשך המאמר. ערכים אלה נוקטים במודע גישה הרואה בפילוסופיה האנליטית את חזות הכל, וגם כאשר הם נזקקים לפילוסופים קודמים, הם עושים זאת מנקודת מוצאה של 'הפילוסופיה כפי שהיא היום'. יוצא איפוא שכבר בהוצאה האנגלית הראשונה של אנציקלופדיה זאת יש לנו ערוב בין הגישה ההיסטורית והגישה האנליטית. כפי שנראה, למשל, בנתוח שני הערכים שהזכרתי זה עתה, די גם בכך לבלבל את הקורא שעיניו פקוחות. די לו אם יקרא את הערך "אתיקה" וישוה את הנאמר בו לחלקים העוסקים באתיקה בערכים "אריסטו" או "שפינוזה". אם אינו מצוי אצל דברים שמתחת לפני השטח, ספק אם יבין מדוע אין התאמה בין הערכים.


עורכי התרגום העברי מקבלים, בהקדמתם (כרך 1, עמודים 15-16) את אותה קביעה של ריי כפשוטה ובמלואה: "במקורה נערכה אנציקלופדיה זאת בשנות ה-50, והיה בה ביטוי חד וברור להגות הפילוסופית של תקופה זו בבריטניה. הגות זו הייתה בעיקרה שלב בהתפתחות בפילוסופיה[13] האנליטית ...". זה עתה הערנו על כך – ועוד נראה זאת בדוגמאות מפורטות – שכבר בהוצאה האנגלית הראשונה לא היו הדברים כה פשוטים. בהוצאה השניה הוסיף ג'ונתן ריי עוד ערכים "מתוך נקודת ראות שונה בתכלית ... הוא שילב במהדורתו כותבים שחרגו מעולמם הפילוסופי של הוגי 'פילוסופיית הלשון היומיומית' ... הופנתה תשומת הלב לאסכולות שאינן אנליטיות, כגון מרקסיזם, אסכולת פרנקפורט, סטרוקטורליזם ופוסט-סטרוקטורליזם". יש ערכים שבהם הדבר מודגש כהלכה. מי שיקרא את הערך "סטרוקטורליזם", כרך 2, עמודים 111-113, יקבל מידע מפורט דיו על הרקע והסוגים השונים של גישה זאת, ולא יטעה לחשוב שהיא ורק היא הגישה הנכונה לבעיות שהיא דנה בהן. אך יש ערכים כלליים שבהם ניתנת לקורא סקירה שרק המצוי בשטח ידע שהיא תולדה של גישה פילוסופית מסוימת – לרוב פילוסופיה אנליטית – ואינה מתיחסת לגישות שונות בעבר ובהווה (או שהיא מתיחסת אליהן מנקודת המבט של גישתה היא), בשעה ש'הקורא התמים' לא יבין זאת, ויקבל מה שניתן לו כדיון מוסמך ואחראי, בחינת 'כזה ראה וקדש'.


זאת על דרך ההקדמה הכללית. מכאן ואילך אכנס לפרטים ואמנה או אנתח מספר ערכים המיצגים מצדדים שונים את הבעיתיות שעמדתי עליה כאן.


 

4. פילוסופיה עתיקה


דוקא הערכים העוסקים בפילוסופיה עתיקה, שהעברתם לעברית היתה כרוכה במספר לא מועט של שגיאות, הם ברובם הגדול יותר עניניים ויותר אמינים מכמה מאמרים המוקדשים לפילוסופיה של ימי הבינים ומכמה וכמה מן המאמרים על פילוסופים של העת החדשה – ובעיקר, מכמה מן הערכים הכלליים כגון "אתיקה" או "מטאפיזיקה", שעוד אדון בהם כדוגמאות. אפשר להבין תופעה זאת. בכל הנוגע לפילוסופיה היונית והרומית העתיקה, הלך לו ארמסון בדרך כלל לא אל הפילוסופים האנליטיים, שבשנת 1960 היו המושלים בכפה ברוב המחלקות לפילוסופיה באנגליה וברבות מן המחלקות לפילוסופיה בארצות הברית, אלא אל החוקרים ששטח התמחותם באותן השנים היה הפילוסופיה העתיקה. רובם של חוקרים אלה, כגון ג'פרי קרק (ולא "קירק", כפי ששמו מופיע בספר שלפנינו), איאן קיד, והילרי ארמסטרונג, חיו ולימדו באותן השנים במחלקות ללמודים קלאסיים, שבהן עמדו במרכז הענינים דיוקם של כתובים (כפשוטם, רח"ל) והגישה ההיסטורית המכונה היום אצל אנשי התיאוריה, בזלזול אבהי, 'פוזיטיביסטית' – כלומר, הנסיון לודא במדת האפשר מה היו העובדות ההיסטוריות בלי שנתחיל להעמיס עליהן את האמת הפילוסופית של האסכולה לה אנו נאמנים. גם כמה מחברי ערכים בפילוסופיה עתיקה כריצ'רד רובינסון ("אפלטון", "סוקרטס") ופיליפ מרלן ("ניאו-אפלטוניזם"), אם כי מבחינה פורמלית היו מורים לפילוסופיה, עדין לא שכחו את שיטות העבודה הפילולוגיות וההיסטוריות שגדלו עליהן.[14] הקורא את מרביתם של הערכים העוסקים בפילוסופיה עתיקה יקבל איפוא אינפורמציה בסיסית ו'לא מעובדת', דבר שאולי מן הראוי היה שיהיה הקו המנחה באופן כללי בספר למוד ושמוש בסיסי המיועד בעיקרו לקורא התמים ולתלמיד המתחיל. על כך להלן.


אין באנציקלופדיה שלפנינו ערך אחד כללי "פילוסופיה עתיקה", או "פילוסופיה יוונית". עוד נראה בהמשך מה עלה בגורלו של הערך הכללי "פילוסופיה של ימי הביניים", ולכן אולי מוטב כך. אך יש לנו כאן כמה ערכים כלליים הדנים בתקופות, אסכולות וגישות. המפורט שבהם הוא הערך "פרה-סוקרטים",[15] מאת ג'פרי קרק, כרך 2, עמודים 216-231. ערך זה, העוסק בכמה מראשוני הפילוסופים המערביים שחיו ופעלו בעולם היוני במאות הששית והחמשית לפסה"נ, ארוך פי שש מן הערך "פילוסופיה של ימי הביניים", האמור 'לכסות' למעלה מ-800 שנה. קרק היה חוקר רציני ומקורי של הספרות היונית הקדומה, ומלבד העסוק באותם פילוסופים ראשונים הקדיש את מיטב זמנו וכחו לחקר האפוס ההומרי ורקעו. בשנת 1959 פרסם, בשתוף עם חברו לעבודה ג'ון רייון, אוסף טכסטים של אותם 'פרֵי-סוקראטים', מקור, תרגום, הערות פרשנות נרחבות, מבואות והסברים. ספר זה, שבעולם הגדול הוא עדין ידוע בשם שני עורכיו הראשונים, "Kirk and Raven" (אם כי זה שנים רבות הכל משתמשים במהדורה המעודכנת של מלקם סקופילד), הוא עדין אחד המבואות הטובים ביותר לתלמידים בשטח זה. הערך שאנו דנים בו משקף יפה את הישגיו של אותו ספר למוד מעולה. קרק אינו עוסק באותם ראשוני הפילוסופים העתיקים 'בחלל הריק', כאילו צנחו אנשים אלה מן החלל החיצון והתחילו מיד לעסוק בפילוסופיה, 'למה? – ככה', וכל מה שנשאר לנו הוא לקרוא את ספריהם ולהתחיל להתפלסף עליהם. הוא מקדיש עמודים אחדים לרקע ההיסטורי של אותם פילוסופים בעולם של מדינות יוניות שהשתרע ממערב אסיה הקטנה (תורכיה של היום) עד לדרום איטליה, סיציליה, ודרום צרפת של היום, וכן לרקע הספרותי והדתי שממנו צמחו וממנו גם נפרדו ויצרו את גישותיהם החדשות לעולם ולאדם.[16] הוא גם מקדיש כשלשה עמודים להסברה של בעית המקורות. לא כל קורא יודע – בלשון המעטה – שספריהם של אותם 'פרי-סוקראטים' לא שרדו ולא הגיעו אלינו במסורת כתבי היד, ומה שידוע לנו עליהם מבוסס על כמה מאות ציטוטים שנמצאו במקורות יוניים ולטיניים מאוחרים ועל כמה וכמה 'עדויות' של מחברים מאוחרים עליהם, על ספריהם (שאבדו לנו) ועל מחשבתם. דברים אלה צריכים להאמר, ולא תמיד הם נאמרים. לא פעם ולא פעמים הלכו להם סטודנטים חרוצים לספריה וחפשו את כל כתבי תאליס ממיליטוס או זינון מאלאה. רק אחרי כשבעה עמודי הקדמה אלה מתחיל קרק לסכם את מה שידוע לנו על עיקרי מחשבתם של אותם פילוסופים קדומים. לא הרבה התחדש בשטח זה מאז 1960, אם כי בשנות התשעים זוהה במגלת פפירוס עוד קטע ארוך, כשבעים שורות, מן הספר (האבוד) "על הטבע" מאת אמפדוקליס, ובאותן השנים פורסמה גם מגלת פפירוס שנמצאה כשנות דור קודם לכן בדֶרוֶני שבמקדוניה, שמחברה האלמוני, מן המאה החמשית לפסה"נ (כלומר, לקראת סוף אותה תקופה 'פרי-סוקראטית'), מציע פרוש פילוסופי ליצירה שיוחסה לאורפאוס. אילו היה לג'ונתן ריי, עורך המהדורה השניה והשלישית של האנציקלופדיה, הזמן והמרץ (והידע?) להפנות את תשומת לבו ל'זוטות' מעין אלה ולעדכן בהן את הערך המקורי של קרק, היה ממלא כהלכה את חובתו כעורך. אך גם שני טכסטים חשובים אלה אינם משנים ללא הכר את התמונה הכללית שנותן לנו קרק בערך זה.


ערך כללי דומה הוא "סטואיציזם",[17] מאת איאן קיד, אחד מחשובי החוקרים של הפילוסופיה הסטואית במאה העשרים: כרך 2, עמודים 102-109. קיד אינו מקדיש מקום נרחב דיו לפרטים הפילולוגיים שקרק עמד עליהם בערך שלו. היה זה מן הראוי לספר לקורא המתחיל שרוב כתביהם של הפילוסופים הסטואים, בתקופה של כשלוש מאות השנים שבהן נוצרה והתפתחה הפילוסופיה הסטואית, גם הם לא הגיעו לידינו, וגם כאן על החוקר לשחזר את מחשבתם של זינון מקיטיון (לא "זנו מציטיום"!), כריסיפוס, פנאיטיוס, פוסידוניוס[18] ואחרים מציטוטים ודווחים במקורות מאוחרים. בנגוד לקרק, אין קיד מתעכב כאן על בעיות רקע והתפתחות בתוך האסכולה הסטואית, ודן בפילוסופיה הסטואית כמקשה אחת. מה שהוא כותב כאן מנקודת מוצא זאת עשוי בטעם והגיון. אך כאן היה, אולי, מקום לעורך המהדורה השניה והשלישית לפנות למומחה שיעדכן את הערך. אמנם לא נוספו לנו בשנים האחרונות הרבה מקורות חדשים וחשובים, אך המחקר בפילוסופיה הסטואית הולך ומראה ביתר שאת שהפילוסופיה הסטואית לדורותיה לא היתה עשויה מקשה אחת 'עם כמה יוצאים מן הכלל', אלא הלכה והתפתחה, בתוך המתוֶה הכללי שהעניקו לה יוצריה בשני הדורות הראשונים שלה, מדור לדור.


הערך הכללי "ניאו-אפלטוניזם", מאת פיליפ מרלן, כרך 2, עמודים 72-76 – למרות מדה גדושה במיוחד של רשלנות בתרגום העברי[19] – גם הוא מבוא טוב לפילוסופיה הדומיננטית של שלהי העת העתיקה, שהשפעתה היתה רבה גם במחשבת ימי הבינים. מרלן, שהיה אחד מגדולי החוקרים במאה העשרים של המסורת הניאופלטונית, נותן לקורא סקירה מפורטת – אם כי קצרה מדי לטעמי – של המיצגים העיקריים של הפילוסופיה הניאופלטונית בהתפתחותה ושל עיקרי מחשבתם. הקורא יכול להשלים מה שנאמר כאן בקריאת הערך הקצר והמצוין "פלוטינוס", כרך 2, עמודים 194-197, מאת הילרי ארמסטרונג, אחד מגדולי החוקרים של פלוטינוס ותלמידיו ומתרגמו לאנגלית. חבל שהערכים על ימבליכוס ("יאמבליקוס"!), דמסקיוס, ופרוקלוס אינם אלא הפניות לערך "ניאו-אפלטוניזם", וגם הערך על פורפיריוס ("פורפירי" 'האנגלי', כמובן! כרך 2, עמוד 153) הוא בן שלש שורות בלבד, ודן רק בספרו Isagogeמשום השפעתו על הלוגיקה של ימי הבינים.


לא אוכל לעמוד על כל הערכים מתחום הפילוסופיה העתיקה, אך פטור בלי אפלטון ואריסטו אי אפשר. את הערך "אפלטון", כרך 1, עמודים 82-94, כתב ריצ'רד רובינסון, שהיה אחד מחשובי החוקרים של אפלטון במאה העשרים. הערך דן באריכות בחייו ובכתביו של אפלטון, יחסו לסוקראטיס ולכמה מקודמיו ה'פרי-סוקראטים', ומסכם את הדיונים בדיאלוגים העיקריים של מה שהיה מקובל אז – ועדין מקובל על חוקרים לא מעטים – לראות כשלש התקופות השונות ביצירתו הפילוסופית של אפלטון. אין הוא מבהיר – ואולי היה עליו להבהיר – שדוקא באותן השנים שבהן נכתבה אנציקלופדיה זאת היתה מחלוקת עקרונית בין חוקרי אפלטון ומפרשיו בשאלה, האם כל הדיאלוגים מיצגים, בצורות שונות ובהדגשים שונים, את הפילוסופיה האחת, היחידה והעקבית של אפלטון, או שמא יש לנו כאן התפתחות ושנוי במחשבת אפלטון מתקופה לתקופה. חבל. גם כאן יכול היה עורך המהדורות החדשות, אילו היתה הפילוסופיה העתיקה קרובה יותר ללבו, ואלו היה בן בית בספרות המשנית עליה, לתקן פגם זה. הוא אף יכול היה – אילו היה מסוגל לעשות זאת – להצביע על כך שבדור האחרון קמו לא מעט חוקרים ומפרשים ששוב לא הניחו כדבר הלמד מענינו שצורת הדיאלוג שאפלטון משתמש בה בעקביות אינה סתם קשוט ספרותי, אלא משהו ממהות הדרך שבה עוסק אפלטון בפילוסופיה, ומכאן שמה שאומרים הדוברים באותם דיאלוגים – גם סוקראטיס עצמו, או האורח האלאטי בדיאלוגים המאוחרים – אינם בהכרח דברי אפלטון. והרי עובדה היא שאפלטון עצמו אינו אחת מן הנפשות הפועלות באף דיאלוג (אם כי שני אחיו משתתפים פעילים בדיאלוג "פוליטיאה") – אולי לא במקרה. אך מי שיבדוק את רשימת הערכים החדשים בכרך 1, עמוד 11, הערה *, יראה בעליל שעיקר ענינו של העורך השני הוא בערכים הקשורים לפילוסופיה של מאה השנים האחרונות.


את הערך "אריסטו", כרך 1, עמודים 104-115, כתב ג'ון אקריל, איש אוכספורד, פילוסוף אנליטי בגישתו הכללית, וחוקר שהקדיש שנים רבות לפרשנות של כמה מכתבי אריסטו ותרגומם מחדש לאנגלית. המגמה האנליטית כמעט ואינה נראית לעין בערך זה – אם כי בעמוד 111 אקריל אינו יכול לעצור בעצמו ומעיר שגישתו של אריסטו לנפש ויחסה לגוף דומה לגישתו של הפילוסוף האנליטי, איש אוכספורד גם הוא, גילברט רייל. אך בעיקרו של דבר מסביר כאן אקריל כהלכה כמה ממושגי היסוד של אריסטו (קטגוריות, ארבע הסבות, כח ופועל, חומר וצורה), ומסכם כמה מכתביו העיקריים של אריסטו בשטחים השונים של הפילוסופיה והמדע. אקריל גם נכנס בקצרה (עמודים 104-105) לענין כתביו המוקדמים של אריסטו, שאבדו, וכתביו הידועים לנו, שבמשך כשלש מאות שנים לא קראו אותם. שוב, חבל שענינים מסוג זה אינם נדונים ביתר פרוט ברוב הערכים העוסקים בעת העתיקה. מהקדמתו של ארמסון למהדורה הראשונה, 1960, נדמה לי שאחת מן ההוראות שהורה, כעורך, לכותבים היתה לקצר כל האפשר באותם פרטים 'לא פילוסופיים', ולהתרכז 'בפילוסופיה עצמה'. אשר לעורך השני ... נו, טוב.


הערכים החדשים שנוספו במהדורה השלישית, מ-2005, כוללים שנים שכתבם העורך השני, ג'ונתן ריי. הערך "דיוגנס לארטיוס", כרך 1, עמוד 201, עוסק אך ורק באישיותו המטומטמת במקצת של אותו דיוגניס ובאהבתו לספורי רכילות ולבדיחות על הפילוסופים. (חבל שריי אינו מזכיר גם את האפיגרמות חסרות הטעם שאותו דיוגניס כתב על כמה וכמה מן הפילוסופים שעסק בהם: אולי משום שיש לקראן במקור, במשקל ובסגנון המקוריים, כדי לעמוד על חוסר הטעם שבהן.) כל זה נכון, ואין איש שעיניו בראשו שיחלץ להגנת אישיותו של אותו דיוגניס לארטיוס, שאין אנו יודעים עליו דבר, אפילו לא אם שם זה היה שמו האמתי או כנויו הספרותי. מה שמר ריי חוסך מקוראיו (אולי משום שהוא עצמו לא עמד על כך) הוא חשיבותו של ספרו של דיוגניס כאוסף טכסטים ועדויות שלא הגיעו אלינו משום מקור אחר. כמה מכתביו של אפיקורוס נשמרו בשלמותם רק אצל דיוגניס. כך גם מסמכים כגון צוואות של אריסטו וכמה מיורשיו, או דיונים באפלטון ובתורתו שדיוגניס העתיק ממקור שקדם לו ושנסה 'להכניס סדר' בכמה מן הפרשנויות של אפלטון שרוחו עד ימיו. בספר השביעי של דיוגניס יש לנו סקירה כללית ארוכה של עיקרי הפילוסופיה הסטואית – המורכבת כבר משתי סקירות, ארוכה וקצרה, שמקורו של דיוגניס 'תפר' ביחד. החשוב לעניננו הוא שדיוגניס לקח סקירה זאת, על קרביה ועל כרעיה (ותפריה), ממקור סטואי רציני. סקירה זאת היא אחד ממקורותינו החשובים ביותר ביונית לפילוסופיה הסטואית בדורותיה הראשונים. על כל אלה לא ראה ג'ונתן ריי כל צורך לספר לקורא – אולי משום שהוא עצמו לא ידע דברים אלה?


אסים, לצערי, בענין אישי. הערך "אקדמיה", כרך 1, עמוד 98, גם הוא תוספת של ריי בהוצאה השלישית משנת 2005. בין יתר הדברים נאמר לנו בערך זה כי אותו "בית ספר לפילוסופיה" שיסד שם אפלטון "המשיך להתקיים כמעט ברציפות למעלה מ-900 שנה". כך אמנם היה מקובל לחשוב עד לפני כשנות דור. אך בשנת 1978 פרסמתי באנגלית ספר בשם אנטיוכוס והאקדמיה המאוחרת (Antiochus and
the Late Academy
), בו הראיתי בראיות מראיות שונות שאותה אסכולה פילוסופית שהקים אפלטון בביתו שליד האקדמיה הפסיקה לפעול בערך בשנת 80 לפני סה"נ, ושהאסכולה הניאו-פלטונית של אתונה במאות 5-6 לסה"נ היתה מוסד חדש לחלוטין, ללא כל קשר מוסדי לאסכולה שיסד אפלטון. דברים דומים גלה החוקר האמריקאי ג'ון לינץ' בספרו על האסכולה של אריסטו, שיצא לאור שנים אחדות לפני ספרי. כיום מקובלת עמדה זאת על רוב החוקרים. ג'ונתן ריי, בעל המלאכות הרבות, שעיקר עסוקו בפילוסופיה – כאשר הוא מתפנה אליה מעסוקים באמצעי תקשורת שונים – אינו מתרכז במחשבת העולם העתיק, ככל הנראה לא שמע על דברים אלה, והוא חוזר על מה שהיה מקובל לפני כשנות דור.


 

5. ימי הבינים


כעשרים ערכים באנציקלופדיה זאת מוקדשים לפילוסופים של ימי הבינים, ואת חלקם הגדול כתבו תומס גילבי וג'וזף דוֹסן, שניהם מומחים לתיאולוגיה ולפילוסופיה של תומס אקוינס ולרקעהּ, שלא נסו לערב את גישתם כפילוסופים או תיאולוגים בערכים ההיסטוריים שכתבו. רבים מערכים אלה נותנים איפוא לקורא לא מעט מידע מוסמך (פחות או יותר) על כמה מחשובי הפילוסופים המערביים בימי הבינים: אבלר, אלברט הגדול, תומס אקוינס, דונס סקוטוס, ויליאם מאוקהם, סיגר מברבנט ואחרים. אך גם כאן יש כמה ערכים הלוקים בחסר. לפני שאתיחס לכמה דוגמאות, אדון בערך הכללי "פילוסופיה של ימי הביניים" מאת ד. ג. ב. הוקינס, כרך 2, עמודים 186-188.


ערך זה אינו מכבד את הספר שלפנינו, בלשון המעטה. בשני עמודים בלבד הוא 'מכסה' כביכול את תולדות המחשבה הערבית והאירופית מן המאה השמינית לסה"נ ועד לרנסאנס המאוחר. התוצאה היא סכימטית להחריד, ואינה יכולה לשמש מבוא לקורא המבקש לקבל תמונה כללית הגונה של מחשבת ימי הבינים, לפני שהוא ניגש לערכים הפרטיים יותר על פילוסופים ותיאולוגים של אותן שמונה מאות שנים ומעלה. לאחר הקדמה קצרה על ההשפעות של אריסטו והניאופלטונים על המחשבה של שלש הדתות הגדולות, יש לנו קטע אחד של שמונה שורות על הפילוסופים המוסלמים, בו נזכרים בשמם רק אבן-סינא, אבן-רושד, ובקצור נמרץ אל-גזאלי.[20] עוד קטע של שש שורות מזכיר שני פילוסופים יהודים בעולם הערבי, שלמה אבן גבירול ורמב"ם.[21] הפילוסופיה הנוצרית מתחילה בשביל הוקינס בסוף המאה השמינית, ושנים מן הגדולים שבראשוני הסופרים של הכנסיה הלטינית, אוגוסטינוס ובואתיוס – שברוב ספרי ההיסטוריה של הפילוסופיה הם מוצגים כראשוני הפילוסופים המערביים של ימי הבינים – מוזכרים כאן רק כאנשים שהשפיעו על פילוסופיה זאת. אריגנה (ולא, כפי שכתוב כאן, במבטא האנגלי של ימינו "אריג'ינה"), אבלר ואנסלמוס מוזכרים כאן בכמה מלים – אך המחבר שועט לקראת הגלוי הראשון של אריסטו במערב. קטע שלם מוקדש איפוא לגלויָם מחדש של כתבי אריסטו ותרגומם ללטינית במאה ה-12; אך דבר לא נאמר לנו על כך שכתבים אלה 'התגלו' באותה מאה באירופה המערבית בתרגומים לערבית או בתרגומים לעברית שנעשו מן הערבית, ולא במקור היוני, שרק מתי מעט בעולם המערבי דובר הלטינית שלפני הרנסאנס האיטלקי היו מסוגלים לקרוא. תרגומים אלה הם, כידוע, עוד תרומה חשובה של הפילוסופיה הערבית והיהודית-ערבית למחשבת המערב הלטיני. מכאן אנו עוברים בריצה קלה למאה ה-13, תקופת פריחתה של הסכולסטיקה. הפילוסופים הסכולסטיים שערך זה דן בהם בפירוט-מה הם –
כצפוי – תומס אקוינס, דונס סקוטוס וויליאם מאוקהם. סיגר מברבנט מוזכר ביעף, וכן גם אלברט הגדול, בונבנטורה, "פרנציסקו" (צ"ל "פרנסיסקו") סוארז, אנסלמוס, ו"פיטר דמיאן" (שכיון שהוא לא ידע עדין שכל פילוסוף מערבי הוא אנגלי לשם כבוד, מוטב היה להעניק לו את שמו הלטיני, "פטרוס דמיאני", או שמו האיטלקי, "פיֶטרו דמיאני"). וזה הכל על ימי הבינים: חזק חזק ונתחזק. מה שיש כאן הוא, לכל היותר, בבואה דבבואה דבבואה של כמה מן הדברים המענינים שהתרחשו באותה תקופה בפילוסופיה המערבית. המונח "סכולסטיקה", למשל, מוזכר רק בקצרה בסוף הקטעים הארוכים על אקוינס, סקוטוס ואוקהם, ובתחילת הקטע על סוארז – ובשום מקום אינו מוסבר. הקורא שיבקש הסבר למונח זה ויחפש ערך המוקדש לו ימצא את הערך "סכולסטיציזם" (שוב אותו מבטא גרמני-פולני של המלה הלטינית!) בעמוד 115: "ראו פילוסופיה של ימי הבינים". כלומר, הערך שלנו, שאינו מסביר מונח זה. לך ושוב.


שמו של מי שהניח את היסודות לסכולסטיקה בתקופת הזוהר שלה, וספרו היה לבסיס של הרבה מן המחשבה הסכולסטית, פטרוס לומברדוס, אינו מופיע כלל בערך כללי זה. הקורא שיפגע במקרה בערך המוקדש לו, בכרך 2, עמוד 134 – כמובן "פיטר לומברד" האנגלי למהדרין מן המהדרין – יגלה שהוא חי בין השנים
"1095-1169 בקירוב", והיה "מחבר אסופה של דברי חוכמה תיאולוגיים שנודעה בשם 'משפטים' (Sentences)" ושהפכה לאחד מספרי הלימוד הפופולריים ביותר באוניברסיטות ימי הביניים; ראו גם בונבנטורה וסקוטוס". מה שנאמר לנו על בונבנטורה בערך המוקדש לו בכרך 1, עמוד 140, הוא שכתב פירושים ל"משפטים
(Sentences)" של אותו אנגלי "פיטר לומברד". על סקוטוס אנו למדים, בערך על שמו, כרך 2, עמוד 127, שכתב "שני כתבי
פרשנות" – והפעם "לחיבור פסוקים (Sentences) מאת פיטר לומברד (Lombard)". המשפטים הפכו איפוא לפסוקים, פיטר לומברד נשאר פיטר לומברד, והקורא לא למד כלום. נתחיל איפוא ונאמר שמדובר בפטרוס לומברדוס, תיאולוג יליד איטליה שחי רוב שנותיו כאיש כנסיה, בישוף ומורה לתאולוגיה בפריס. את שם ספרו מוטב לתרגם כהלכה "הדעות", שכן הוא מפרש ומנתח, בצורה מסודרת שניתנת להוראה בקורסים, את דעותיהם של גדולי התיאולוגים הקתוליים, מאוגוסטינוס עד לזמנו, על כמה וכמה מעיקרי הפילוסופיה הדתית והתיאולוגיה – למשל, אחדות האל ויחסה לשילוש, טבעו של כל אחד מן השלושה, בריאת העולם והאדם, טבע האדם, וכיוצא באלה. בהרבה מקומות בדיוניו הוא גם רומז לדרך שבה ניתן, לדעתו, להעדיף את עמדתו של תיאולוג זה או אחר על יתר הדעות. בדיוק משום שספר זה לא היה סתם "דברי חכמה תיאולוגיים", אלא דיונים בדעותיהם של גדולי התיאולוגים בענינים העומדים ברומו של העולם הנוצרי, הפך הספר לטכסט בסיסי באוניברסיטות, וכמעט כל פילוסוף ותיאולוג קתולי הראוי לשמו הרצה עליו פעמים רבות לתלמידיו, וכמעט כל דוקטור לתיאולוגיה היה חיב לפרסם פרוש על אותו
ספר "הדעות" של פטרוס לומברדוס או על חלק ממנו. ספר זה של פטרוס נחשב למסמך שפתח את אותה תקופה בפילוסופיה ובתיאולוגיה המערבית המכונה 'סכולסטיקה גבוהה' (High
Scholastic; Hochscholastik
). ועדין לא הסברתי מה מקורו ומשמעותו של המונח 'סכולסטיקה' – ולא אסביר זאת. די בכך שצינתי שמי שמשתמש באנציקלופדיה זאת יכול ללמוד בפירוט מה הוא סטרוקטורליזם, ניאו-אפלטוניזם, ניאו-תומיזם, ואפילו מה היא פילוסופיה אפריקאית, אך לא מה היא סכולסטיקה.


אמרתי שבדרך כלל הערכים על פילוסופים של ימי הבינים נותנים, במגבלות גדולות ובחוסר פירוט של ממש, רושם לא מוטעה למדי על אותם פילוסופים. אך יש כמה יוצאים מן הכלל.


הערך על רבי משה בן מימון מופיע בכרך 1, עמוד 258, באות ה': "הרמב"ם". מדוע? מדוע לא "משה בן מימון" (כפי שהוא עצמו היה חותם את שמו), או לפחות "רמב"ם", בר'? את הערך הזה, Maimonidesבמקור האנגלי, כתב דוקא העורך הראשון ג'ימס ארמסון, וחבל. יכול היה לתת גם אותו לארוין רוזנטל, מחבר הערכים על אבן-סינא ואבן-רושד, יהודי אנגלי שהתמחה בפילוסופיה הערבית והיהודית-ערבית וקרא טכסטים אלה במקור ועל רקעם בעולם המוסלמי והיהודי של ימי הבינים. הערך דן באותו 'מימונידס' בעיקר מצד השפעתו על פילוסופים מאוחרים – אקוינס ושפינוזה נזכרים כאן בשמם – ונזכרת גם השפעתם של אבן-סינא ואבן-רושד על כמה מרעיונותיו. אך הגרוע מכל בערך קצר זה (11 שורות) הוא המשפט הבא: "יצירתו הנודעת ביותר היא מורה נבוכים, ובה הוא מבקש ליישב בין הפילוסופיה האריסטוטלית והמדעים היווניים [ומה על האריסטוטליזם הערבי והמדעים שפותחו בעולם הערבי? י.ג.] לבין אמיתותו המילולית של התנ"ך". אמיתותו המילולית של התנ"ך? והרי כל מי שקרא את הספר הראשון של "מורה נבוכים" כבר עמד על כך שספר זה מנסה, באמצעים שונים, להראות שאין לפרש תארים ותיאורים של האל במובנם הפשוט והמלולי; ש"זרוע ה'" אינה זרוע כפשוטה אלא רמז לכחו ושלטונו של האל בעולם; או "פנים אל פנים" אין פרושו ראיה גופנית של האל, שהרי הוא "אינו גוף ואין לו דמות הגוף", אלא תפיסה שכלית נכונה של מה שניתן לאדם לתפוס ממהותו של האל. אני מניח שארמסון לא טרח לקרוא את "מורה נבוכים", אם כי לפחות תרגום אנגלי אחד (של מיכאל פרידלנדר) כבר היה קים מאז המאה הי"ט, ולא הבין מה שקרא באחד מספרי השמוש. רוזנטל לא היה טועה בענין כה בסיסי. אך מדוע לא עמדו על כל זה המתרגמים והעורכים של התרגום העברי? מדוע, למשל, לא הזמינו, במיוחד לצורך תרגום עברי זה, ערך על רמב"ם מאחד המומחים היושבים בישראל? למשל, פרופ' מיכאל שוורץ, שרק לפני שנים אחדות הוציא לאור תרגום עברי חדש מן המקור הערבי.[22]


ועתה לדוגמא האחרונה בסעיף זה: הערך "אוגוסטינוס" מאת אדמונד היל, כרך 1, עמודים 23-25. הערך – העולה בארכו על הערך "פילוסופיה של ימי הבינים", סוקר בקצרה את חייו ופעלו של איש רב מעללים זה, ולאחר מכן דן בפרוט בכמה צדדים של מחשבתו: חפוש האמת בדרך הספקנות ומציאתה באמצעות האמונה; תפיסת העולם החיצוני ועולמו של האדם בעזרת האמונה בבורא עולם ומנהיגו ובהתאם לכתבי הקודש; מקומו של "הדבר שהיה לבשר" בסדר העולם ובהנהגתו האתית של האדם. הספרים שנזכרים כאן הם "על התועלת שבאמונה" ו"על השילוש" (De Utilitate Credendi; De
Trinitate
). אלה שנים מתוך עשרות ספרים של אוגוסטינוס שהגיעו אלינו. ספק אם יש היום הרבה אנשים בעולם שקראו את כל כתבי אוגוסטינוס. האיש כתב בלי סוף, בעיקר בשנותיו האחרונות, כשהיה בישוף חשוב והיו לו עוזרים שהוא הכתיב להם את ספריו. אין ספק שהספר "על השילוש" הוא אחד מן החשובים בספריו, והיה גם אחד מן הפופולריים שבהם בדורות השונים. אך מן הערך שלפנינו יכול להתקבל הרושם שלאוגוסטינוס היתה פילוסופיה דתית אחת ועקבית, כפי שהיא מופיעה כאן. למעשה, היה אוגוסטינוס אחד מאותם אנשים שהמשיכו להתפתח ולשנות את הפרטים הקטנים של דעותיהם הפילוסופיות משנה לשנה; אך ברור שבענינים עקרוניים כגון האמונה באמיתותם המוחלטת של כתבי הקודש, או באל שהוא שלושה ואחד בעת ובעונה אחת, לא שנה את דעתו – או, מוטב לומר, את אמונתו. אך בענין מקומה של הספקנות בדרך אל האמת, או היחס בין עולם התופעות לבין עולמו הפנימי של האדם, אפשר למצוא עמדות שונות וגוָנים שונים בכמה מספריו. בשלב מסוים הוא אף פרסם ספר שנקרא, בתרגום חפשי של בטוי לטיני שאין לו מקביל בעברית, בערך, "תקונים לדברים שכתבתי" (Retractationes). מה שחסר לי יותר מכל בערך זה הוא התיחסות לאוגוסטינוס כמי שהכניס את המימד ההיסטורי לפילוסופיה של סוף העת העתיקה ותחילת ימי הבינים. חיבורו הגדול "על עיר האלהים", De Civitate Dei, יצירה גדולה
ב-22 ספרים, שאוגוסטינוס כתב ותקן במשך כחמש-עשרה שנים, אינו נזכר בערך זה כלל. דוקא ספר זה היה, אולי, הידוע ביותר והפופולרי ביותר מכל יצירותיו של אוגוסטינוס מתקופתו ועד למאה ה-17. בימי הבינים הוא היה מה שמכנים היום 'רב-מכר'. הספר מתמודד עם המורשת המקראית היהודית של הנצרות ועם המורשת הניאופלטונית של אוגוסטינוס עצמו, ועיקרו הוא להציג לפני הקורא בפירוט תמונה של התפתחות עולם הרוח האנושי כתהליך היסטורי חד-כווני, שהנצרות היא שמקרבת אותו אל מטרתו הסופית, שהיא חזרתו של ישוע לעולם וגאולתם הסופית של המאמינים לעתיד לבוא. זאת ככל הנראה הפעם הראשונה שבה מחבר לטיני – כמובן, בהשפעת הגישה החד-כוונית להיסטוריה שכבר אפשר לגלות בכתבי הקודש היהודיים – רואה את ההיסטוריה ראיה כללית ועקבית ומתיחס אליה כתהליך לקראת תכלית – של האדם ושל העולם – המכוונת על-ידי הבורא האחד של העולם למען מאמיניו והמאמינים בבנו ישוע. קשה לי להבין כיצד דוקא ספר זה, והמסר ההיסטורי החדש שהוא מיצג, נעדרים מהערך על אוגוסטינוס.


הערכים העוסקים בפילוסופים של ימי הבינים (אך בשום פנים לא הערך הכללי "פילוסופיה של ימי הבינים", כפי שראינו) מפתיעים איפוא לטובה גם במספרם וגם בפירוט שבאחדים מהם – ובכל זאת, לא כולם באותה רמה של דיוק ושל למדנות. גם כאן, יש להזהיר את הקורא והמשתמש שאינו בר הכי שאין לו לסמוך על כל מה שנאמר לו, וכדאי לו לבדוק במקורות ובספרי שמוש אחרים. זאת לא רק בגלל המסירה הרשלנית, לעתים לא נדירות, של החומר בתרגום העברי, אלא גם בגלל הרמה והעומק השונים מערך לערך לפי רמתם ואישיותם הפילוסופית והמדעית של המחברים השונים.


נעבור עתה לכמה ערכים בעלי אופי כללי יותר. כאמור, משקפים רוב הערכים הכלליים באנציקלופדיה זאת גישות מודרניות לפילוסופיה. בחרתי בשלשה מן הערכים המקוריים שמוגשים לנו כאן (עם כל הרשלנות והשגיאות שבתרגום העברי) כנתינתן בהוצאה הראשונה, 1960. מחבריהם הם שלשה מן הידועים ביותר בפילוסופים האנליטיים באוכספורד באותן שנות הזהר של הפילוסופיה האנליטית.


 

6. "אידיאות"


הערך "אידיאות (Ideas)",[23] מאת ג'פרי וורנוק, הוא דוגמא ומופת לשלטונה המוחלט של נקודת הראות הפילוסופית האנגלית בחלק הארי של הערכים הכלליים – מושגים ומונחים, אסכולות וגישות, תקופות בתולדות הפילוסופיה, וכיוצא באלו – באנציקלופדיה זאת. לדבר זה אחראים, כמובן, העורכים הבריטים של ההוצאות המקוריות, אך ספק אם הערותיהם הקצרות של עורכי התרגום העברי בהקדמתם כרך 1, עמודים 15-16, די בהן להבהיר לקורא העברי מה מתרחש כאן. במקומות אחרים עמדתי על אי דיוקים בתרגום עצמו של ערך זה. כאן אעסוק רק בתוכן ובהגשת הנתונים ההיסטוריים.


הערך הוא בכרך 1, עמודים 33-35. ארכו, איפוא, הוא כשני עמודים וחצי – יותר מארכו של כל הערך "פילוסופיה של ימי הבינים", כרך
2, עמודים 186-188, שעליו עמדתי בסעיף הקודם. הערך מתחיל במשפט: "למונח 'אידיאה' יש היסטוריה כפולה בפילוסופיה (באנגלית), אך להיסטוריה זאת אין כמעט קשר לאופן שבו נהוג המונח[24] בשפת הדיבור היומיומית". כבר כאן אפשר לשאול, האמנם שפת הדבור היומיומית (אפילו באנגלית) יצרה לעצמה מונח זה – שבמשפט הבא נאמר לנו שמקורו ב"מילה היוונית שמשמעותה: צורה" – סתם כך, ללא כל השפעה של השפה 'הגבוהה' של מלומדים ופילוסופים, שרק הם, ולא המשתמש התמים בשפה שהוא חסר השכלה קלאסית, תבלו את לשונם במונחים יוניים? אך נניח לזה. המלה שבסוגריים, "(באנגלית)", היא תוספת בתרגום העברי, ולא לחנם נוספה. לעברית חדרה המלה 'אידיאה' כבר מן השפות המודרניות, ובמשמעויות הפופולאריות יותר שנובעות ממשמעות המלה בטכסטים הנדונים בערך זה – ובטכסטים אחרים הנזכרים בו.[25]


נמשיך: "ראשית, המונח הוא תעתיק (טרנס-ליטרציה)[26] של המילה היוונית שמשמעותה 'צורה', ולפיכך הוא מופיע לעתים קרובות בתרגומים של כתבי אפלטון, ובפיתוח היבטים אפלטוניים אצל קאנט, הֵגל, שופנהאור או הוסרל." וזה כל מה שנאמר לנו בערך זה על משמעות זאת של המונח 'אידיאה'. לאפלטון, קאנט, הֵגל, שופנהאור והוסרל מוקדשים ערכים לעצמם בספר שלפנינו. בערך "אפלטון" מאת ריצ'רד רובינסון (כרך 1, עמודים 83-94) יש דיון במונח 'אידיאה' ומשמעותו בדיאלוגים שונים. בערך "הגל" מאת וולטר קאופמן (כרך 1, עמודים 226-232) אין כל דיון בהשפעת ה'אידאות' האפלטוניות על פילוסוף זה. כך גם בערך "הוסרל" מאת ג'ון פינדלי (כרך 1, עמודים 241-243),[27] ובערך "קאנט" מאת סטפן קרנר (כרך 2, עמודים 239-250). בערך "שופנהאור" מאת וולטר קאופמן (כרך 2, עמודים 309-310) אמנם נאמר לנו כי "שני הפילוסופים שהעריץ יותר מכול היו קאנט ואפלטון" – אך שוב, אין כאן דבר על האידיאות האפלטוניות אצל שופנהאור. יתכן שהדיון באידיאות במובן המושפע מאפלטון הוא שולי אצל פילוסופים אלה (בהשואה לכמה מונחים מרכזיים וחדשים יותר במחשבתם), ובערכים המנסים להציג את עיקרי מחשבתם בקצרה אין מקום לדיון מורחב במונח זה. נניח. אך מדובר בארבעה מחשובי הפילוסופים בעת החדשה, ובמונח שרבים מחוקרי אפלטון ופרשניו רואים בו את אבן השתיה של מחשבתו. אם כבר נאמר לנו – בערך "אידיאות" – שפילוסופים אלה הושפעו מן האידיאות של אפלטון, היה על הכותב להאריך קצת: במקום שעצם הדיון הוא במושג 'אידיאה', לא סגי בהזכרת שמם. אלא מאי? פילוסופים אלה היו כולם גרמנים רח"ל, ואנו הרי בריטים אנו.


נמשיך: "שנית, שימוש נרחב במונח נעשה בידי לוק בסוף המאה ה-17, והוא נשאר בשימוש פילוסופי במשך מאה שנים. המונח idéeכבר רווח אצל הוגים צרפתיים, ביחוד דקארט ומלברנש, ואין ספק שהשימוש שעשה בו לוק נובע ממקור זה". יפה, אך שוב, זה הזכר האחד והיחיד לשמוש חדש זה במלה 'אידיאה' אצל דיקארט ומלברנש. בערך "דקרט"[28] מאת ברנרד ויליאמס (כרך 1, עמודים
207-216) לא נזכר המונח 'אידיאה' – גם במקום שנזכרו בו המלים "ברור ומובחן" (עמוד 209) – ומיד נחזור לקשר בין מלים אלה לבין 'אידיאה'. בסוף הערך "מלברנש" מאת רולנד הול (כרך 2, עמודים
49-50) נאמר לנו משהו בקצרה על "האידיאה של עולם גשמי", "אידיאות שלנו" ו"אידיאות של האל" שהן "המקור של תפיסותינו", אך ספק אם הקורא העברי יבין מכאן את מקומה – ומרכזיותה – של ה'אידיאה' בתורת ההכרה של דיקארט ותלמידיו. על כך שגם שפינוזה משתמש במונח זה לא נאמר לנו דבר. נתחיל איפוא ונאמר.


שני מושגים הכוללים 'אידיאה' תופסים מקום לא שולי
במחשבת דיקארט ותלמידיו: האידיאות שהן "ברורות ומובחנות"
(ideae clarae et distinctae),[29] והאידיאות שהן "טבועות בנו מלידה"
(ideae innatae).[30] שני מושגים אלה הם אמצעים המסיעים לפילוסוף, שהתחיל את חשיבתו בהטלת ספק בכל דבר שהאמין בו עד כה, למצוא כמה 'נקודות אחיזה' החסינות מן הספק, ולהתחיל מהן בבניה מחדש של המחשבה הפילוסופית. אין זה מקרה שגם אצל דיקארט עצמו וגם אצל מלבראנש, אחד מן ההולכים בדרכו (בשנויים המתבקשים אצל פילוסוף עצמאי, ויהיה קרטזיאני כאשר יהיה), יש קשר הדוק בין אותן אידיאות שאפשר לתת בהן אמון לבין האל, שהוא האחראי לאמתותן של אותן אידיאות. אך גם בכתבי שפינוזה מוקדש מקום לא שולי למושג האידיאה. בספרו המוקדם "עיקרי הפילוסופיה הקרטזיאנית, מוכחים בדרך גיאומטרית" משנת 1663, ההגדרה השניה, המופיעה מיד בתחילת החלק הראשון של הספר, היא הגדרת המונח idea.[31] ב"אתיקה" מופיע אותו מונח, idea, בשלישית וברביעית מן ההגדרות שבראש הספר השני, "על טבע הנפש ומקורה".[32] כבר ב"מאמר על תיקון השכל", משנת 1662, יש לנו דיון באותו מונח, idea, ומה עושה 'אידיאה' ל'אידיאה אמתית'. די במעט שהבאתי כאן להראות שהמונח 'אידיאה' במשמעותו החדשה והלא-אפלטונית הוא אחד ממושגי היסוד של תורת ההכרה אצל כמה מראשוני הפילוסופיה 'הקונטיננטאלית' (של יבשת אירופה, בניגוד לאיים הבריטיים) בראשית העת החדשה. מכל זה ניתן לנו בערך שלנו רק משפט אחד קצר וסתמי על דיקארט ומלברנש.


יתר על כן, קשה לתאר לעצמנו את דיונו הנרחב של לוק – ובעקבותיו של ברקלי ויוּם – באידיאות ובמושגי ההכרה הקרובים להן, ללא הרקע ה"קונטיננטלי". למותר לציין – ולכן אציין זאת – שספרו הגדול של לוק על ההכרה האנושית,An Essay Concerning Human Understanding, יצא לאור בשנת 1681, כאשר גם דיקארט וגם שפינוזה כבר הלכו לעולמם, וספרו של מלברנש "חקר האמת" (A
la recherche de la vérité) כבר יצא לאור שש שנים קודם, בשנת 1675. הדיון הנרחב במושג האידיאה בספרו הגדול של לוק נובע, במדה רבה, מסרובו לקבל רעיונות כגון 'אידיאות טבועות מלידה', ונסיונו לבסס את ההכרה על נתוני החושים ועליהם בלבד – בנגוד לדיקארט ו'סיעתו', שהניחו שיש לנו אידיאות כלליות שאינן תלויות בנתוני החושים. הוכוח בענין זה נמשך, בשנים האחרונות של המאה ה-17, בין לוק ובין בן דורו הצעיר ממנו, לייבניץ. המונח 'אידיאה' במובנו החדש משקף, איפוא, שתי גישות שונות ומנוגדות לבעית יסודות ההכרה האנושית, הגישה ה'קונטיננטאלית' והגישה הבריטית. כל מה שנאמר לנו על הצד ה'קונטיננטאלי' של מחלוקת זאת הוא: "המונח idéeכבר רווח אצל הוגים צרפתיים, ביחוד דקארט ומלברנש, ואין ספק שהשימוש שעשה בו לוק נובע ממקור זה." מכאן ואילך הדיון הוא אך ורק בצד הבריטי, ולמעשה בג'ון לוק, ג'ורג' ברקלי, וקצת בבקרתו של תומאס ריד עליהם. גם יוּם, בערך זה, אינו אלא שם המופיע פעם אחת. מה קרה כאן?


מחבר הערך הזה הוא פילוסוף אנליטי אנגלי בשם ג'פרי וורנוק (Sir
Geoffrey Warnock, 1923-1995
). וורנוק היה כל חייו מורה לפילוסופיה באוכספורד, וגם מלא שם תפקידי מנהל חשובים – כולל התפקיד המקביל שם לרקטור האוניברסיטה אצלנו. על מסירותו להוראת הפילוסופיה ולנהול האוניברסיטה הוענק לו תואר אבירות. אך כחוקר ומחבר פילוסופי לא היה וורנוק דמות גדולה ופורצת דרך ככמה מבני דורו בפילוסופיה האנליטית. הוא פרסם, במהלך חייו העסוקים, שלשה ספרים: "על מושאה של האתיקה", "הפילוסופיה האנגלית מאז 1900", ו... "ברקלי". לא זו בלבד שפרסומיו 'התמקדו' בפילוסופיה הבריטית, ספרו הראשון עסק בדיוק בג'ורג' ברקלי.[33] הערך שלפנינו הוא בעיקרו חזרה על דיונים במונח האידיאה אצל לוק ואצל ברקלי. כל היתר – דיקארט, מלברנש, ואפילו יוּם – וכן כל אותם פילוסופים גרמנים, כגון קאנט, היגל, שופנהאור והוסרל, שהושפעו ממונח ה'אידיאה' במסורת האפלטונית, נזכרים בשמם ותו לא. זכותו של וורנוק לעסוק, כמחבר פילוסופי עצמאי, בכל בעיה פילוסופית שהוא רוצה לעסוק בה, מכל נקודת הסתכלות הנראית לו. אך כאן לפנינו ערך באנציקלופדיה, שאינה אנציקלופדיה לפילוסופיה של לוק וברקלי, ואפילו לא לפילוסופיה הבריטית, אלא לפילוסופיה מערבית. דיון של ממש במונח 'אידיאה' בפילוסופיה המערבית היה חיב להתחיל מאפלטון ומבקריו בעולם העתיק; להמשיך בדיונים באידיאה במשמעות האפלטונית אצל אותם פילוסופים גרמנים ששמם בלבד מופיע כאן; להסביר את ראשיתו ואת התפתחותו של מושג האידיאה החדש אצל דיקארט וההולכים בעקבותיו – ורק אז לעבור ללוק, ברקלי, יוּם וריד.


כאמור, איני מאשים בחסרונו של ערך זה את עורכי התרגום
העברי – אך הערך הוא רק דוגמא אחת ל'אנגלוצנטריות' של ערכים לא מעטים באנציקלופדיה זאת. שמה, גם באנגלית וגם בעברית, אינו מצדיק התרכזות זאת במה שקרה באנגלית ובאיים הבריטיים.


יום אחד, לפני שנים רבות, קפאו המים בתעלה המפרידה בין אנגליה לבין צרפת, הולנד ובלגיה ('תעלת למאנש' בלשון ה'קונטיננטאלית', 'התעלה האנגלית' בלשון האיים הבריטיים). באחד העתונים בלונדון פורסם מאמר ארוך על כך בעמוד הראשון, וכותרתו: The Continent is Isolated, "היבשת מבודדת".


 

7. "אתיקה"


הערך "אתיקה", כרך 1, עמודים 117-131, הוא בדיוק (אך עם כמה וכמה שגיאות ואי דיוקים בתרגום העברי, כמובן) אותו ערך שכתב אותו להוצאה הראשונה, 1960, ריצ'רד הֵיר – ולא "הר", כפי שהוא מופיע בתרגום העברי. היר (Richard Mervyn Hare, 1919-2002), שנים רבות פרופסור לאתיקה באוכספורד, ואחר כך באוניברסיטת פלורידה בארצות הברית, היה בשנות הששים והשבעים אחד מן 'הכהנים הגדולים' של הגישה האנליטית לאתיקה, שמשום החידושים שהכניסה לעצם טיבו של הדיון בשטח זה לא נזקקה, באותן שנים של התעלות והרגשת נצחון, לכתביהם ולדעותיהם של פילוסופים שקדמו לפילוסופיה האנליטית (חוץ מכמה מ'מבשריה' כגון לוק ויוּם) או לפילוסופיה של שכניה ה'קונטיננטאלים':Nous avons changé tout cela. עוד זכורות לי אותן שנים באוכספורד, שנות שלטונה ללא מצרים של 'הפילוסופיה האנליטית של הלשון', שבהן תלמידי פילוסופיה שנגשו לקורסים באתיקה לא קראו את אריסטו, קאנט או שפינוזה כחלק מן העסוק באתיקה, אלא רק את ספריהם של 'אחרוני האחרונים', כהמפשר, מאבוט, נואל-סמית – וכמובן, היר עצמו. את אריסטו קראו כחלק מתולדות הפילוסופיה העתיקה,[34] ואת קאנט בקורסים למדע המדינה.[35] הערך שלפנינו כתוב על טהרת הפילוסופיה האתית של ריצ'רד היר עצמו, ואין בו כל דיון של ממש בגישות אחרות לבעיות האתיקה. כבר בקטע השני של דיונו (בעמודים
117-118), מציג לפנינו היר את שלושת סוגי השאלות האתיות לפי שיטתו – שאלות מוסריות ("האם ג'ונס הוא אדם טוב?", "האם הפוליגמיה רעה?"), שאלות תיאוריות ("מה חשב מוחמד – או מה חושב הבריטי הממוצע – על מעמדה המוסרי של הפוליגמיה?"), ושאלות על משמעותן של מלים מוסריות, כגון "ראוי", "צריך", "טוב", "חובה", ומצהיר מיד שרק הסוג השלישי של השאלות – למעשה, שאלות 'אנליטיות של הלשון', בעניני מונחים אתיים – ראוי לשם 'אתיקה' במשמעותו הפילוסופית. מי שמצוי אצל פילוסופים שעסקו באתיקה לפני היר עלול לגלות כאן 'הנחת המבוקש': כיון שהיר וחבריו לפילוסופיה האנליטית מניחים כדבר הלמד מענינו שתפקידה של הפילוסופיה הוא לעסוק בנתוח מושגים, הרי גם האתיקה, כענף של הפילוסופיה, אין לה אלא לנתח מושגים כגון "טוב" או "חובה".[36]


נכון, מוסברות בערך זה גישות כגון נטורליזם, אינטואיציוניזם, רלטיביזם ותועלתנות, אך גישות אלה מופיעות רק במהלך הנתוח הכללי – במסגרת מושגי הפילוסופיה האנליטית של היר עצמו – של אפשרויות שונות של דיונים בבעיות אתיקה, ובדרך כלל לא כמיצגות עמדות היסטוריות של פילוסופים מן העבר. השמות המוזכרים בערך זה מופיעים כחתף, ובעיקר כדי 'להאיר' נקודה זאת או אחרת בדיונו של היר: אודוקסוס, אריסטו, וסוקראטיס מופיעים כאן לא מצד עצמם, אלא רק להדגמת עמדה ספציפית מוגבלת זאת או אחרת. יוּם מופיע בעמודים 121-122 ו-124 משום טענתו – שהפילוסופים האנליטיים קבלו אותה בזרועות פתוחות – שאין כל אפשרות להסיק מסקנות ממה שיש למה שראוי שיהיה ("from 'is' to 'ought'"). אפילו מוּר, אחד מאבות הגישה החדשה לפילוסופיה באנגליה, מופיע כאן בעמודים 122-123 רק משום טענותיו נגד הנטורליזם באתיקה. בעמודים 128-129 יש לנו דיון קצת יותר נרחב בעמדותיו של צ'רלס סטיבנסון, ומשהו על השפעתו של אלפרד אֵייר על עמדותיו של סטיבנסון – אך כאן אנו כבר עוסקים בשני פילוסופים אנליטיים בני דורו של היר, ה'מדברים באותה שפה'. קאנט מופיע בקטע האחרון של כרך זה, תוך הזכרת "כלל הזהב" (כלומר "הצווי הקטגורי") – שאינו מוסבר כאן כהלכה. ראשו ורובו של הערך הוא חזרה, בקצור ובתמציתיות, על דברים שכתב ריצ'רד היר בספריו מאותה תקופה.


על כריכת הספר שלפנינו – בשני הכרכים – נאמר לנו כי "לפנינו אוצר בלום של כתיבה פילוסופית מבריקה ואחראית. למשל הערכים שכתבו ... ר"מ הר על אתיקה ..." מבריק? אולי. אחראי? כערך על "אתיקה" – סתם, ובכלל – במלון פילוסופי? איני בטוח כלל וכלל. מי שמשתמש בערכים אחרים במלון זה ימצא, למשל, בערך "אריסטו" מאת ג'ון אקריל, כרך 1, עמודים 104-115, כשלשה עמודים, 113-115, הדנים באתיקה האריסטוטלית, ופותחים במלים "האתיקה הניקומכית הוא אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו אי-פעם בנושא זה" – אך מלבד אזכור קצר של אריסטו בערך שלנו, עמוד 128 (דמיון מה בין השקפותיו לדעותיו של סטיבנסון – וזה הכל), לא ימצא הקורא – בערך "אתיקה"[37] – כל דיון באתיקה האריסטוטלית. רוב הערך "שפינוזה" מאת רות לידיה סוֹ, כרך 2, עמודים 315-321, מוקדש לאתיקה של שפינוזה – אך בערך "אתיקה" לא נזכר שמו. בערך "קאנט" מאת סטפן קרנר, כרך 2, עמודים
239-251, מוקדשים עמודים אחדים לגישתו של קאנט לאתיקה – אך בערך "אתיקה" הוא נזכר בקטע הסיום בקצרה, כמעט כלאחר יד, כאלטרנטיבה, שאפשר להתיחס אליה בסלחנות מה, לבשורה הקדושה על פי היר. דומה לזה טפולו – למעשה, חוסר טפולו – של היר בכמה מושגי יסוד במה שקרוי היום 'מטא-אתיקה': למשל, 'אתיקה אודימוניסטית' (אתיקה הרואה באושר האדם את תכלית חייו, ואת המדות הטובות והמעשים הטובים כאמצעים להשגת האושר: למעשה, כמעט כל הגישות האתיות השונות בעולם העתיק), לעומת 'אתיקה דאונטולוגית' (אתיקה הרואה במלוי חובה מוסרית לשמה, ללא כל תועלת והנאה, את תכלית ההתנהגות וקנה המדה למוסריות). אמנם יש לנו, בכרך 1, עמוד 191, ערך בן ארבע שורות "דאונטלוגיה", מאת ארמסון עצמו, אך הוא מתיחס רק לפילוסופים בני הדור שקדם לארמסון, כפריצ'רד ורוס, ולא, למשל, לנציג מובהק של הגישה הדאונטולוגית, כקאנט. אשר לאתיקה האודימוניסטית, יש לנו בעמוד 134 של כרך זה ערך קצר יחסית מאת המהדיר השני, ג'ונתן ריי, "אתיקה של מידות טובות (Virtue Ethics)". הערך פותח במשפט: "בעולם העתיק המחשבה האתית חפפה פחות או יותר את דוקטרינת המידות הטובות, או במילים אחרות את דוקטרינת תכונות האופי הטובות". כל מי שקרא כהלכה כמה מן הטכסטים הבסיסיים של האתיקה העתיקה – למשל, אריסטו, אתיקה ניקומאכית, או קיקרו, על תכליות הטוב והרע – יודע שהדיון במדות הטובות ובתכונות הטובות הוא רק חלק מן העסוק באתיקה, ואפילו מקומן וחשיבותן של מדות טובות שונות מותנים בגישתה של אסכולה פילוסופית זאת או אחרת ל"תכלית" – τέλος, finis. ואגב, מדוע לקרוא לאותם דיונים נרחבים ומפורטים במדות הטובות "דוקטרינה"? אולי משום שמחבר הערך מצא מלה זאת ב'מקורותיו' המשניים? יתר הערך מוקדש לדיון שטחי בסבות לכך שהמדות הטובות – מאז מקיאולי, דרך קאנט, ועד לזמנים הקרובים לנו – שוב אינן במרכז הדיון הפילוסופי. בסוף הקטע מזכיר ריי שאנסקומב ופוט בדור האחרון קראו "לחזור לאריסטו ולהחיות מחדש את אתיקת המידות הטובות". 'אם כבר', מה על ספרו של מקאינטייר,After Virtueמשנת 1981 (הנזכר בכרך 2, עמוד 52, בערך על מקאינטייר עצמו), המקונן על אבדן המדות הטובות היוניות? ואם בעניני אתיקה של ימינו עסקינן, ה'התמקדות' בערך שכתב היר לפני כששים שנה אינה מגלה לקורא מה שקרה אחרי שנות הששים. אם נשאר בתחום הספרות הפילוסופית הכתובה אנגלית, מה על ספרו של ג'ון רולס,A Theory of Justiceמשנת 1971 (ר' כרך 2, עמוד 291), העוסק בַצדק, שמאז אריסטו נחשב למונח מרכזי לא רק במחשבה הפוליטית, אלא גם במחשבה האתית? יתכן שג'ונתן ריי סבור שהערך שכתב היר הוא כל כך "מבריק ואחראי", שמוטב להגישו לקורא ללא שנוי גם אחרי כשני דורות. אך האם מקומו של ערך כזה – או, מוטב שנאמר, מאמר כזה – הוא באנציקלופדיה שתפקידה לספק לקורא מידע על אחד השטחים המרכזיים של הפילוסופיה מאז הסופיסטים, אפלטון ואריסטו ועד ימינו? או שמא מקומו באחד מקבצי המאמרים של היר עצמו שיצאו לאור בשנות התשעים – או בקובץ מאמרים המציג כמה מן המאמרים 'הקלאסיים' של הפילוסופיה האנליטית בימי פריחתה הראשונים?


 

8. "מטאפיזיקה"

אחד הגורמים ל'חלופי השלטון' בפילוסופיה הבריטית לקראת אמצע המאה העשרים היתה 'עיפות הרוח' מן האפנה השלטת (עם כמה יוצאים מן הכלל) באותה פילוסופיה בסוף המאה התשע-עשרה ובתחלת המאה העשרים. אפנה זאת כונתה בשמות שונים, שהנפוץ בהם היה 'האידיאליזם האבסולוטי'. נציגיה החשובים היו פרנסיס הרברט ברדלי (Francis Herbert Bradley, 1846-1924) – ר' את הערך עליו, מאת ג'. ד. מאבוט, כרך 1, עמודים 161-163; וברנרד בוזנקט
(Bernard Bosanquet, 1848-1923) – ר' ערך עליו באותו כרך, עמוד 138, גם הוא מאת מאבוט. שניהם הושפעו במדה רבה מן הפילוסופיה של היגל ותלמידיו, שהיתה אחת הגישות השליטות במחשבת המאה התשע-עשרה, בעיקר – דוקא – בבריטניה. שניהם, כל אחד בדרכו, הניחו שמה שנראה לעין ומה שאנו למדים מנסיוננו היום-יומי אינו המציאות כפי שהיא לעצמה. מעל ומעבר למציאות הגלויה לנו, או למציאות כפי שמבארים אותה מדעים חלקיים שונים, יש מציאות אחרת, אחידה יותר ויציבה יותר, שאינה ניתנת להסבר רציונאלי, אלא לתפיסה אחדותית שהיא נעלה ממה שנותנות לנו הגישות המדעיות השונות, שכל אחת מהן יכולה מעצם טיבה להאיר רק חלק, או צד, אחד של הממשות. אותה ממשות אחדותית וכוללת נקראה אצל כמה מנציגי גישה זאת 'המוחלט' (the Absolute). מי שרוצה להעמיק קצת בענין זה של חלופי המשמרות בפילוסופיה הבריטית טוב יעשה אם ילך לספרו של ג'פרי וורנוק על הפילוסופיה האנגלית מאז 1900 (G. J. Warnock, English Philosophy since
1900
, Oxford 1969 and reprints
), שעדין לא תורגם לעברית, ויקרא בעיקר את שמונת או תשעת העמודים הראשונים של ספר זה. וורנוק עומד על כך שעמדתם של פילוסופים כברדלי ובוזנקט זוהתה, בחוגי אותם פילוסופים בריטיים שהחלו למרוד בה, כמטאפיזית. הייתי מוסיף ואומר שאחד הגורמים בפילוסופיה הבריטית לאותה 'דחיית המטאפיזיקה', שהערך שנדון בו מיד מזכיר אותה, היתה בדיוק אותו דמוי של המטאפיזיקה כרדיפה אחרי איזה מושג קלוש ומבולבל של 'המוחלט', שאינו ניתן להבנה רציונאלית כמושגים שיש לנו בחיי יום-יום או בדיונים במדעים השונים.


סר פיטר סטרוסון (Sir Peter Frederick Strawson, 1919-2006) – ר' ערך עליו מאת ג'יימס ארמסון, כרך 2, עמוד 110 – היה אחד מראשוני הפילוסופים האנליטיים שחזר לעיסוק במטאפיזיקה, והרבה ממה שכתב הוא נסיון להחזיר את המטאפיזיקה לדיון הפילוסופי, כמובן לאחר שעברה תהליך של 'כיבוס' ו'הכשרה' אנליטית. הערך "מטאפיזיקה" שכתב לאנציקלופדיה שלפנינו – כרך 2, עמודים
19-28 – הוא איפוא נסיון כן ורציני של פילוסוף אנליטי להתמודד עם מסורת שחלק רב ממנה נדחה בשתי ידים על-ידי קודמיו לגישה האנליטית. מבחינה זאת הוא עולה עשרת מונים על הערך "אתיקה" שכתב בן דורו ריצ'רד היר. סטרוסון ער לעובדה שלא עמו נולדה חכמה. הוא מתיחס – ולא סתם בקצרה ואגב אורחא – לאריסטו, דיקארט, שפינוזה, ליבניץ, ובעיקר קאנט.[38] לפנינו נסיון של ממש של פילוסוף אנליטי, בשנות הזוהר של הפילוסופיה האנליטית בבריטניה, לעשות 'ריהביליטציה'[39] של המטאפיזיקה – כמובן, בתנאי הכניסה הנדרשים במקום ובשעה שנכתב בהם ערך זה. הקורא שאינו 'בענינים' יקבל מערך זה תמונה רצינית בהרבה ממה שניתן לו בערך "אתיקה".


ובכל זאת יכול מי שהיה אז 'בענינים' וקרא ספרות מטאפיזית מעבר למה שניתן לנו בערך זה להעלות מספר שאלות, המרמזות לכך שגם נסיונו של סטרוסון 'לעשות צדק' למטאפיזיקה המסורתית עדין נתון ראשו ורובו בגבולות הגישה האנליטית. במגבלות מאמר בקורת, מפורט ככל שיהיה, אוכל לתת רק כמה דוגמאות.


עיקר הדיון במטאפיזיקה של אריסטו הוא בעמודים 19-20. הוא מתחיל במלים "שמו של תחום הדיון הוא השם שנתנו מלומדים לאחד מחבוריו של אריסטו". כבר כאן, הדברים אינם מדויקים. אותו חבור של אריסטו, שהיום הוא קרוי סתם "מטאפיזיקה", הוא – ככל אותם כתבי אריסטו שהגיעו לידינו במלואם – אוסף רשימות להרצאות שהרצה אריסטו לפני תלמידיו. השטח שחבור[40] זה עוסק בו נקרא, בתחילה, "פילוסופיה ראשונה" (πρώτη φιλοσοφία, prima
philosophia
) – כלומר, העקרונות הכלליים והבסיסיים ביותר של הפילוסופיה. אין כאן – ואין אצל אריסטו בכלל – משהו שהוא מעל או מעבר לטבע. אך כיון שעורכי אותן הרצאות של אריסטו, שהוציאו אותן לאור כשלוש מאות שנה אחרי מותו, לא מצאו כותרת לאותו מחזור הרצאות, שבסדר של כתבי היד הופיע מיד לאחר הרצאותיו של אריסטו על העקרונות הכלליים של הטבע – ה"פיזיקה" של אריסטו – הם כנו הרצאות אלה "הדברים שאחרי הדברים על הטבע" (ta\ meta\ ta\ fusika\). הטעות החלה כאשר כותרת זאת תורגמה לערבית כ"מא בעד אלטביעת", ומכאן לעברית "מה שמעבר לטבע". שם זה היה נוח לפילוסופים הערבים והיהודים של ימי הבינים, שעבור רבים מהם היה האל של אריסטו, 'המניע הבלתי מונע', זהה או דומה לאל של הדת, שהוא מעבר לטבע העולם ומעליו. כך נוצר, מתוך טעות בסיסית בהבנת כותרת ביבליוגראפית, המונח שהפך את 'הפילוסופיה הראשונית' לפילוסופיה העוסקת בדברים שהם מעבר למושגים של חיי יום-יום או של המדעים. בצורה פשטנית במקצת – שכן אין זה המקום לדון בענין זה בפירוט – ניתן לומר שאחד ממקורותיו של אותו 'המוחלט' של ברדלי ובוזנקט הוא באותה טעות שטעו המתרגמים, טעות שהסתיעה, כמובן, בנטיתם ליחס לאריסטו עמדות שהוא עצמו לא תמך בהן, ואפילו התנגד להן.


בדומה לזה, 'העצם' של אריסטו אינו משהו מסתורי שקים מעבר לדברים ו/או מתחת להם, אלא אותו דבר שדברים אחרים נאמרים עליו וקימים בו. בעיקרו של דבר, אותו 'עצם' הוא מה שיש בעולם הטבע הקונקרטי – אדם זה או אחר, סוס זה או אחר (בדוגמא האהובה על אריסטו). בטבע עולמנו, 'זה מה יש' בראש וראשונה. הגודל, הצבע, המשקל וכיוצא באלו אינם קימים כישויות נפרדות, אלא בתוך ישויות כמו אדם זה או אחר, שולחן זה או אחר, וכיוצא בהם. כך גם המושג הכללי 'אדם' או 'שולחן' – אינו קים קיום עצמאי ונפרד, אלא כהפשטה מבני האדם או השולחנות הממשיים. גישה זאת אינה בשום פנים 'מטאפיזית' במובן ה'על-טבעי' של המלה; להיפך, היא נוטה לבסס כל מחשבה כללית וכל מושג כללי על עצמים קונקרטיים שקימים בנפרד בטבע שאנו מכירים סביבנו. התפתחותו של אותו מושג של 'מה שיש' (οὐσία – מלה המשמשת אצל אריסטו גם במשמעות 'מהות') למשהו מעבר ומתחת לתופעות כרוכה, במדה לא מעטה, בתרגומו המוטעה של מושג יוני זה ללטינית כ-substantia, 'מה שמתחת'. הערך "עצם" מאת ג'ונתן ריי, כרך 2, עמוד 133, נותן לקורא בבואה דבבואה של תולדותיו הסבוכות של מונח זה. גם מה שנאמר על ה'עצם' האריסטוטלי בערך שלנו, עמוד 20, רחוק מלמצות את העמדה האריסטוטלית אפילו בתמציתיות שהשתדלתי לתארה כאן. משמעויותיה השונות של המלה היונית הן גם אחד הגורמים לכך שכבר הסטואים – כמה מאות שנים לפני שפינוזה (שהושפע מהם בענין זה) – הניחו שכל הקוסמוס הוא 'עצם' אחד בלבד: למעשה, 'ישות' אחת בלבד, כיון שכל תופעה אחרת בקוסמוס באה לעולם ויוצאת ממנו, ורק הקוסמוס בכללו הוא מה שיש באופן בלתי מוגבל בזמן. שוב, אין פה (או אצל שפינוזה) שום מסתורין או 'מה שמעבר לטבע': שהרי הכל יודעים שאצל שפינוזה האל הוא הטבע (וכך גם אצל הסטואים, האל הוא ראשית שהיא עצמה גוף, וחודרת כל גוף – כפי שראינו לעיל). ההדגשה בערך זה של סטרוסון על הנתוח האנליטי והטיפולוגי של גישות שונות ל'יש באשר הוא יש' ול'עצם' אינה מותירה מקום רב לנסיון הבנה היסטורית של כמה מן הגישות. תופעה זאת אינה מיוחדת לפילוסופים האנליטיים. פילוסופים 'מקצועיים' – אלה שעיקר עסוקם בפילוסופיה של 'כאן ועכשיו' – נוטים להניח את כל העמדות, הדעות, והגישות של קודמיהם 'על השולחן', כאילו היו אלה גישות שכולן בנות זמנם, ומכאן ואילך 'לטפל' בהן בדרך אנכרוניסטית זאת.[41] למזלנו, כותבי הערכים הפרטיים על אריסטו ושפינוזה, למשל, מקדישים הרבה יותר זמן ומאמץ להבהרת עמדותיהם של אותם פילוסופים בנתוני כתביהם וזמנם, ולא במסגרת מונחים שהם בני זמננו (ושאולי לא עמהם תמות חכמה?)
מה שבולט גם במאמר זה כחלק מן החגיגה הכללית בשנות הששים של נצחונה הסופי (באותה תקופה) של הפילוסופיה האנליטית, הוא סעיף 5, בעמודים 25-26 על "דחיית המטאפיזיקה". שני קטעים ארוכים מוקדשים לדחיתה של המטאפיזיקה במאה העשרים, בעיקר בחוגי הפילוסופיה האנליטית, ולהסבר הסבות (או כמה מהן) שהוליכו לדחיה זאת. הקטע השלישי מתחיל – ביושר ובכנות שלא תמצאו בכמה מן הערכים ה'שיטתיים' האחרים – במשפט "זוהי מעין קריקטורה של סיפור ההידרדרות של המטאפיזיקה", וקריקטורה זאת, נאמר לנו, נעשתה בכונה, כדי להעמיד את הקורא על חשיבות המהפכה הקנטיאנית ועל הדרכים שבהן אפשר עדין לעסוק במטאפיזיקה גם בתקופתה של הפילוסופיה האנליטית. אך עדין אני סבור שחלק מאותה קריקטורה מוגזם במקצת. נכון הוא שיש והיתה "נטייה של המטאפיזיקה לעבר הטרנסצנדנטי" – ורמזתי כאן על כמה סבות שחברו יחד ליצור מגמה מעין זאת. נכון הוא שהיו מטאפיזיקאים שהובילו את הפילוסופיה שלהם אל "ממלכה מסתורית שאין אליה גישה רגילה" – ושוב נזכר הקורא שכבר עסק בדברים אלה באותו 'סיטרא אחרא' של הפילוסופים האנליטיים, 'המוחלט' של ברדלי ובוזנקט. וסטרוסון ממשיך: "דבר נוסף יראה לנו אולי בלתי נמנע, שכן האמצעים העומדים לרשותנו, או שנוכל להשיגם, כדי לתאר ממלכה זו, חייבים להילקח, או להיגזר, מהציוד המושגי שאנו משתמשים בו למטרות נדירות פחות, בשיח היומיומי או במחקרים המתמחים. אם עלינו להחיל מושגים אלו כדי לתאר את התחום הטרנסצנדנטי, עלינו לנתקם מהשימוש הרגיל בהם ולשלול מהם את כוחותיהם הרגילים; אך יהיה עליהם בכל זאת לשמור על כוחות אלה, אחרת לא נוכל לומר באמצעותם דבר בעל משמעות כלשהי". לא כאן המקום לדון במה שנקרא "מטא-שפה"
(metalanguage) וכל הבעיות הקשורות בה. בלשון בני אדם – בה כתובים משפטים אלה – אפשר "להשתמש" באותו הטעון גם לבקורת תחומים אחרים שאינם חלק מן השיח היומיומי או מן "המחקרים המתמחים":[42] למשל, הנתוחים האנליטיים של מושגים פילוסופיים.


ככלל, ערך זה, עם כל מה שהוא משתדל 'להפתח' לגישות שאינן אנליטיות, אינו מצליח 'לצאת מעורו'. הוא אינו רק 'הוראת שעה'
(period piece) באותה מדה גדושה שאפשר להשתמש במלים אלה לתאור הערך "אתיקה" מאת ריצ'רד היר. יתכן שגם היום, כאשר הפילוסופיה האנליטית שוב אינה שולטת שלטון בלי מצרים בעולם הדובר אנגלית, אך עדין היא נפוצה ורבת השפעה, היה מקום להשאיר ערך זה ככתבו וכלשונו. בהתחשב ברמתה הכללית של עבודת העריכה שעשה ג'ונתן ריי, בעיקר במה שנוגע לבעיות בהיסטוריה של הפילוסופיה, אולי טוב הדבר שלא נסה 'לעדכן' ערך זה.


אם יחשוב הקורא שלדעתי מוטב היה להגיש למשתמש באנציקלופדיה בסיסית מעין זאת שלפנינו ערכים המבוססים על קריאה מדויקת והיסטורית של הספרות הפילוסופית לדורותיה, ועל הדיון בבעיות פילוסופיות בפרספקטיבה היסטורית רחבה, ולא רק מנקודת מוצאה של אסכולה פילוסופית זאת או אחרת – לא יטעה. בתחילת הקדמתו למהדורה האנגלית הראשונה (שלא תורגמה בספר שלפנינו), עומד ארמסון על כך כי "בפילוסופיה אין מסקנות מוסכמות שכל המומחים יהיו מוכנים 'לחתום עליהן': 'אין ענין אחד בתחומה [של הפילוסופיה] ששוב אינו שנוי במחלוקת', כתב דיקארט במאמר על המתודה, ומשפט זה תקף במאה העשרים כפי שהיה תקף במאה השבע-עשרה." אך דוקא משום שכל כך הרבה דברים שנויים במחלוקת, ואין הרבה פילוסופים שיסכימו על כל פרטיהם (או גם על עיקרם), אולי מוטב היה שבספר שמוש בסיסי המכוון לתלמיד המתחיל, ולקורא המשכיל שאינו איש המקצוע, גם הערכים הכלליים ביותר יציגו את העמדות העיקריות שעלו בדיונים השונים בתולדות הפילוסופיה המערבית, בלי לנקוט עמדה המזדהה כבר על גישה מסוימת זאת או אחרת?



יוחנן גלוקר, כפר סבא.


[1] קותי שוהם, "אני פרובינציאלי" (תגובה למאמרו של אהרן קנטורוביץ "פילוסופיה מקומית של המדע"), קתרסיס 5, אביב תשס"ו, 2006, עמודים
173-177: הציטוט מעמוד 177. ר' גם תגובתו של אהרן קנטורוביץ למאמרו של שוהם, "מיהי חיית המחמד ה'מקשקשת' בזנבה?", שם, עמודים 178-181, ובעיקר שאלותיו בעמוד 178: "איזה בית ספר לפילוסופיה ניהל קאנט כאשר כתב את ביקורת התבונה הטהורה? וכמה תלמידים היו במשרד הפטנטים בו בילה איינשטיין כאשר הגה את תורת היחסות הפרטית?"

[2] אם כי לא תמיד הכריע כהלכה. להלן נראה, למשל, מה קרה לערך על רמב"ם שארמסון החליט משום מה לכתוב בעצמו.


3 סדרה אנציקלופדית "אופקים חדשים", פילוסופיה, בעריכת פרופ' ג'. אוֹ.
יוּרמְסוֹן ... עורך המהדורה העברית: פרופ' ב. ע. שרפשטיין. הוצאת ש. פרידמן בע"מ, תל-אביב 1967.
[4] כאן בולט לעין חוסר העקביות בכתיב ובמבטא. אם כבר להשתמש במבטא האנגלי, היה עלינו לומר "סטואיסיזם". אך ככל הנראה ראה כאן המתרגם מלה זאת או מלה דומה בטכסט עברי שכתב מישהו שעוד רגיל היה למבטא הגרמני-פולני הישן של הלטינית, בה קיקרו הוא ציצרו, קיסר הוא צזר, הוראטיוס הוא הוראציוס, וכדומה. גם הפילוסוף סנקא מופיע בכרך 2, עמוד 118, כ"סנקה, לוציוס אנאוס" – ולא, כפי שמחיב המבטא הלטיני העתיק, "לוקיוס" – ככל הנראה כי מתרגמו הראשון לעברית, אהרן קמינקא, עוד גדל על אותו מבטא ישן של הלטינית. יתכן שגם שם עירו של מיסד הסטואה זינון איש קיטיון (Κίτιον, Citium) מופיע כאן (כרך 1, עמוד 282) כ"ציטיום" בהשפעתו של קמינקא או מחבר עברי אחר בן אותה תקופה. כך גם לוקרטיוס, שבכרך 1, עמודים 332-333, מופיע כ"לוקרציוס", כי כך, במבטא הפולני הישן, בטא את שמו המתרגם העברי שלמה דיקמן. באותו כרך, עמוד 174, מופיע שם אחד מספריו של ג'ורג' ברקלי – הפילוסוף האירי דובר האנגלית בן המאות 16-17 – כ"אלציפרון". ברקלי לא היה דובר גרמנית או פולנית, והשם הלטיני-יוניAlciphron בוטא באנגלית של זמנו "אלסיפרון". אך בעמוד 267 ואילך יש לנו כבר הערך "קיניקיזם", על טהרת המבטא של לטינית עתיקה המקובל היום. אותם "מנדרינים" המכונים "עורכים לשוניים", שכמעט כל הוצאת ספרים בישראל מעסיקה אותם כדי שישכתבו בלשונם, בסגנונם ובשרירות לבם מה שכתבו אחרים, מקפידים כחוט השערה על אחידות בכתיב העברי. גם לספר שלפנינו היתה, כמובן, עורכת לשונית – אבל רק לעברית. עוד נראה שגם בעברית לא הכל 'חלק'.
[5] מי שחפר את עתיקותיה היוניות של עיר זאת בלוב, בתקופת מלחמת העולם השניה ואחריה, היה הארכיאולוג היהודי-אנגלי שמעון אפלבאום, לימים פרופסור לארכיאולוגיה קלאסית באוניברסיטת תל-אביב. הוא פרסם את ממצאיו בספר שיצא לאור גם באנגלית וגם בעברית, יהודים ויוונים בקיריני הקדומה, ירושלים תשכ"ט.

[6] או לשאול את האיש עצמו: הוא נולד ב-1915, והיה בחיים גם כשיצאה "מהדורת יורמסון" העברית ב-1967, וגם כשיצאה לאור "מהדורת אורמסון" העברית שלפנינו.

[7] השמוש בעברית של היום ב"מהדורה" בהקשר מעין זה הוא מוטעה מיסודו. "מהדורה" היא הוצאה חדשה, ובדרך כלל מוגהת ומעודכנת, של טכסט בשפה שנכתב בה – ולא הוצאה של תרגום. במקרה שלנו, הטכסט שלפנינו תורגם מן המהדורה השניה (במקור האנגלי) של האנציקלופדיה של ארמסון, מהדורה שערך אותה, בשנויים והרחבות, ג'ונתן ריי; אך אין מקום לקרוא למקור האנגלי שממנו תורגם הספר שלפנינו "מהדורה" – כאילו היו גם הוא וגם התרגום העברי מהדורות בלבד.

[8] ומדוע "פטר"? הרי האיש לא היה גרמני. במקור האנגלי Peter.אם הכלל הוא ללכת בעינים עורות אחרי האנגלית, היה צריך לכתוב "פִיטר". אחרת, מוטב היה לתת את שמו של פילוסוף צרפתי זה כ"פייר" – או, כמנהג ימי הבינים, "פטרוס", בצורתו הלטינית.

[9] עוד 'אנגליציזם' – או אולי 'בטוי עוקף אנגלית'. במקור: It was taken for granted.

[10] במקור האנגלי: in its early stages.
[11] מושג בסיסי על ה'איכות' הסטואית לסוגיה ימצא הקורא במאמרי "איך מתמודד הסטואי עם אלי המסורת היוונית?" באוסף המאמרים אלי קדם, הפוליתיאיזם בארץ ישראל ושכנותיה ... בעריכת מנחם קיסטר, יוסף גייגר, נדב נאמן, שאול שקד, יד בן צבי, ירושלים תשס"ח, 2008, עמודים 129-157, בעיקר עמודים 148-149.

[12] את הפוליטיקה לאריסטו כמעט לא קראו בשלהי העת העתיקה ובימי הבינים המוקדמים, ולכן היא לא תורגמה לערבית בשנים שבהן תורגמו לערבית רוב כתבי אריסטו.

[13] כנראה טעות דפוס, וצ"ל "הפילוסופיה".

[14] בדור הבא – החל משנות השבעים – החלו יותר ויותר פילוסופים אנליטיים שלימדו במחלקות לפילוסופיה לעסוק במחקר ובפרשנות של הפילוסופיה העתיקה מנקודת מוצא אנליטית. ראש מאוָיים היה לקרב את הטכסטים העתיקים לתלמידי המחלקות לפילוסופיה, שהשכלתם בלשונות העתיקות (ובכלל בלשונות שאינן אנגלית) הלכה ונעלמה באותן השנים בגלל ה'רפורמות' השונות בחנוך התיכוני. הבטויים השכיחים היו (והם) לעשות את הפילוסופיה העתיקה 'נגישה'
(accessible)למין יצור חדש שנקרא בשמות הנרדפים 'הקורא חסר היונית'; 'הקורא המודרני'; 'הקורא הפילוסופי' ('the Greekless reader', 'the modern
reader', 'the philosophical reader') – הכל בהנחה שאפשר (ורצוי) לעסוק בפילוסופים העתיקים רק בתרגום, והעיקר הוא שהגישה לבעיות תהיה מודרנית ואנליטית. במשך השנים בקרתי גישה זאת במאמרים לא מעטים באנגלית.

[15] מדוע כתיב זה? הקורא שלא יבדוק את האנגלית שבסוגרים יכול לחשוב שמדובר באותה בהמה כשרה בעלת הקרנים והעטינים, הפָרָה.

[16] מנסיוני בהוראת קורס המבוא לפילוסופיה יונית עוד בשנות השמונים גליתי שהיה עלי להסביר לסטודנטים של ימינו שיון העתיקה לא היתה (כיון של היום) מדינה בלקנית קטנה יחסית שבירתה אתונה; שהדת היונית לא היתה סתם 'עבודת כוכבים ומזלות'; ושאותם פילוסופים היו צריכים למצוא דרך בינים בין תמונת העולם שקבל היוני הממוצע שגדל על האפוס ההומרי וההיסיודי לבין החשיבה המדעית על העולם, שהם אשר גלו אותה לראשונה.

[17] כבר הערתי לעיל (הערה 4) על אותו תרגום עברי של מלה אנגלית זאת במבטא הגרמני-פולני של הלטינית. בעברית הייתי מעדיף לקרוא לערך זה "סטואה" או "סטואים".

[18] קיד הוא העורך של מהדורה מדעית מעולה, עם מבואות ופרושים, של כל הציטוטים והעדויות ששרדו מפוסידוניוס ועליו. פוסידוניוס היה הדמות הדומיננטית בפילוסופיה ובמדע בתחלת המאה הראשונה לפני סה"נ. חבל שהעורך הראשון לא בקש ממנו לכתוב ערך – ולו גם הקצר ביותר – על פוסידוניוס עצמו. העורך השני כמעט לא הוסיף ערכים הקשורים לפילוסופיה העתיקה, ובמקום שעשה זאת – "אקדמיה", "דיוגנס לארטיוס" – טעה גם בעובדות וגם בהערכה. עוד אחזור לערכים אלה.
[19] למשל: "הקיסר יוסטיניאן", "פורפירי", "יאמבליקוס" – עמוד 74; "דמסיוס
(Damascius)" – עמוד 75; "דיוניסוס האריאופגוס"(Dionysius the Areopagus)– ר' מה שהערתי על כך בסעיף 1, דוגמא 4 לעיל, ו"בישוף סינסיוס"(Bishop
Synesius) בעמוד 76 – כאילו היתה משרתו בכנסיה חלק משמו. אם כן הדבר, מדוע לא "בישוף ברקלי" או "ארכיבישוף פטרוס לומברדוס"? רק משום שמחברי אותם ערכים לא השתמשו בתארים אלה? אין צורך לומר ששמות ספריהם של כל אותם פילוסופים יוניים מופיעים כאן בתרגום לעברית, ובסוגרים בתרגום לאנגלית, כאלו היו אותם שמות אנגליים שמות היצירות במקורן. על אותה 'לועזית = אנגלית' כבר עמדתי לעיל.

[20] על אבן-סינא ואבן-רושד יש לנו בכרך 1, עמודים 18-20, שני הערכים שכתב ארוין רוזנטל, הנותנים לקורא בעיקר כמה ידיעות בסיסיות על מחשבתם. שני ערכים אלה ביחד מחזיקים יותר מקום מן הערך "פילוסופיה של ימי הבינים" כוּלו.

[21] לרמב"ם מוקדש בספר שלפנינו ערך אחד קצר, שעוד אחזור אליו. לאבן גבירול לא מוקדש שום ערך, אם כי ספרו "מקור חיים", בתרגומו הלטיני כ-Fons Vitaeמאת Avicebrun (שעד המאה הי"ט נחשב לערבי למהדרין) גם הוא השפיע על מחברים סכולסטיים לא פחות מ"מורה נבוכים". ר' גם הערה 22 להלן.

[22] עורך ההוצאה הראשונה (ר' הערה 3 לעיל) הזמין, לצורך ההוצאה העברית, מאמר מפורט ואמין יותר, ככל הנראה (אם כי שמות מחברי המאמרים אינם מופיעים בהוצאה זאת), משלמה פינס, הנזכר בעמוד 10 בין עורכי ההוצאה העברית. הערך הוא "משה בן מימון", עמודים 349-355. באותה הוצאה עברית ראשונה נוספו גם ערכים על אבן גבירול, יהודה הלוי, קרשקש, קרוכמל ועוד פילוסופים יהודיים.

[23] בכל ערך העוסק במונח או מושג פילוסופי, שמו של הערך במקור האנגלי מופיע בסוגרים לאחר שמו בעברית. כיון שהספר שלפנינו הוא תרגום מאנגלית, נוהג זה סביר למדי, והוא גם יאפשר למי שמתקשה בהבנת מלה או משפט בתרגום העברי לבדוק במקור האנגלי.

[24] "נהוג המונח"? מה מובנו של בטוי עברי זה? נו, אפשר לנחש.

[25] כיון שהמתרגם, או העורכים, כבר הוסיפו מלה לברור הענין, אולי כדאי היה, בספר שנועד לקורא העברי, להוסיף גם הערה על מקורה של מלה זאת, 'אידיאה', ובאיזה דרכים הגיעה לעברית?

[26] האם הקורא העברי הזקוק לתרגום ידע את משמעותה של מלה זאת – שאגב, באנגלית נהוג לכתבה כמלה אחת, transliteration – יותר משיבין את משמעות המלה העברית 'תעתיק'?
[27] אמנם בעמוד 240 מזכיר פינדלי "חקירה מושגית או אידֶטית (eidetic)" ולא "אמפירית" – אך רק הקורא שממילא יודע יונית כהלכה ינחש שמלה 'אנגלית' זאת, שניתנת לו בסוגרים, היא למעשה מלה יונית, ושהיא קשורה אטימולוגית למלה 'אידיאה'.

[28] סתם 'דקדוקי עניות': מדוע בערך אחד "דקארט", ובערך אחר "דקרט"?

[29] ר' בעיקר דיקארט, Meditationes de Prima Philosophia, Meditatio Tertia.דיקארט משתמש שם בבטוי conceptiones clarae et distinctae. אצל כמה מתלמידיו (ומבקריו האנגלים) הפך בטוי זה ל-ideae clarae et distinctae.הקורא העברי ימצא ספר זה בתרגומו של יוסף אור ובעריכת חיים יהודה רוֹת, בסדרת "ספרי מופת פילוסופיים" בהוצאת מאגנס.

[30] ר' בעיקר שם, Meditatio Secunda.

[31] Renati Des Cartes Principiorum Philosophiae Pars I et II. Ordine
Geometrico demonstratae
, per Benedictum de Spinoza. Pars I, Definitio II.
[32] Ethices Pars Secunda, De Natura et Origine Mentis. Definitiones III-IV:
idea; idea adaequata.

[33] ואמנם הערך "ברקלי, ג'ורג'", כרך 1, עמודים 169-176, הוא מאת ג'פרי וורנוק. כאן הדיון ב'אידיאות' קצר יחסית ומפוזר בחלקים שונים של הערך: ככל הנראה משום שהדיון המפורט יותר על מושג זה אצל ברקלי כבר נעשה בערך "אידיאות", מאת אותו מחבר, ולו מוקדשת מרבית הערך.

[34] זכורני שבשנות הששים המוקדמות בשר לי פעם חבר ללמודים באוכספורד שזה עתה קרא – לראשונה בחייו – את ספרו של אריסטו על הנפש, "ולא קשה היה לי לעמוד על הטעויות שבו".

[35] סטרוסון היה חריג בנוף האנליטי של שנות החמשים והששים, כשהחל לעסוק גם בקאנט וללמד כמה מכתביו כחלק מהפילוסופיה – אך לאחר שעברו ניפוי והכשר אנליטי.

[36] אגב, אם תחומה של האתיקה הפילוסופית מוגבל מראש לנתוח מושגים אלה, מי לידינו יתקע שהמושגים שאנו מנתחים הם באמת מושגים אתיים? מה עושה את "טוב", "ראוי" ו"חובה" למושגים אתיים, ואת "מענין", "אהוב", או "אפיקורסי" למושגים שאינם אתיים? יש לא מעט אנשים יראי שמים שיראו באפיקורס איש רע ומרושע לא פחות מגנב או רוצח, והיו שאמרו שהאהבה היא הערך האנושי הנעלה ביותר.
[37] יודעי ח"ן יזכירו לנו שאת המונח "אתיקה" טבע אריסטו.

[38] אין זה מקרה. ספרו הידוע ביותר של סטרוסון, משנת 1959,Individuals, An Essay in Descriptive Metaphysics, הוא נסיון 'לתרגם' כמה מרעיונותיו הבסיסיים של קאנט ללשון שאינה 'ספקולטיבית' בנוסח ההיגליאניזם הבריטי, וליצור בדרך זאת מטאפיזיקה 'מבוקרת', שגם הפילוסוף האנליטי יכול לקבלה.

[39] ידועה הערתה של לאה פורת כי "לכל מלה לועזית יש אלטרנטיבה בעברית". מה היא המלה העברית ל'ריהביליטציה'?

[40] כרוב אותם "כתבי השמע" של אריסטו, גם חבור זה מחולק למספר 'ספרים', שהם חלקיו. המונח 'ספר' במשמעותו הבסיסית בעולם העתיק הוא מה שאפשר להעתיקו למגלת פפירוס ממוצעת. המלה 'חבור' כשם נרדף, כביכול, לספר מקורה בעולם העתיק, בו היתה מלה זאת כנוי ליצירה ספרותית (או פילוסופית) ש'חוברה לה יחדיו' ממספר ספרים=מגלות.

[41] בבקורת הספרות והתיאטרון של המחצית השניה של המאה העשרים היתה גישה דומה – אם כי מודעת יותר – הקרויה בשם ספרו של חוקר הספרות הפולני/אמריקאי יאן קוט: (Jan Kott) "שיקספיר בן זמננו"(Shakespeare Our Contemporary).בצועים של מחזות קלאסיים בלבוש מודרני מתבססים על גישה זאת.

[42] למי שבטוי עברי זה אינו נהיר לו: במקור departmental studies.

חזור

כל הזכויות שמורות לאתר קתרסיס Copyright © 2006 בניית אתרים  EKDesign