חפש באתר
 בימים אלה מופיע גיליון 17 של קתרסיס
לחצו כאן לקריאת הגיליון
לפרטים נוספים...
שם:
אימייל:
לאקאן: הפסיכואנליזה, פרקסיס ושיח | מאת:מקרו מאואס

מרקו מאואס
לאקאן: הפסיכואנליזה, פרקסיס ושיח
על ספרם של דניאל אפרתי ויהודה ישראלי, הפילוסופיה והפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון
בספר זה נעשה המאמץ למסור לקורא העברי משהו על משנתו של ז'אק לאקאן. המאמץ נתקל בכל מיני קשיים, שחלק לא קטן מהם קשור באופן הדוק לשדה עצמו – השדה הפרוידיאני.

ז'אק לאקאן
(1901–1981)
לכן, קודם כל יש לברך על הוצאתו לאור של הספר, כי דבר זה מעיד על כך שכמה מכשולים כבר שנחצו. לאקאן הוא כבר חלק מהשיח בארץ, חלק שכדי להגיד עליו משהו הייתי מצטט את דברי פרויד ביחס לנשים: "הן הדבר הכי טוב שיש לנו בסוג כזה של דברים". כך לאקאן, בין השיחים הישראלים, הוא הדבר הטוב ביותר שיש בסוג זה של שיחים. יש כל מיני שיחים שסובבים את לאקאן, ולאקאן הוא הדבר הטוב ביותר שיש לנו בין אלה.

אפרתי וישראלי ממליצים לקורא, בעמוד שלפני אחרון (183) "להצטרף לאחת מהקבוצות הלאקאניאניות הקיימות בארץ." כדאי לציין, בהמשך לדברי הברכה שלנו הפותחים מאמר זה, את הטון הקולגיאלי של המשפט הזה, המזכיר לנו את "ימים ימימה" של "ארץ נהדרת".
האם אפשר לדבר על ה"פילוסופיה של ז'אק לאקאן"? זו כבר שאלה לא קטנה. לאקאן, להבדיל מפרויד – שכתב שתפקידו של השיח הפילוסופי הוא "לסתום את החורים של השיח האוניברסלי" – השתמש בשיח הפילוסופי, כולל השיח הפילוסופי של זמנו. אין בשימוש הזה שיטה, אין כוונה, אין סיסטמה. אבל השיח של לאקאן הבהיר דברים נוספים על השיח הפילוסופי תוך כדי שימוש בו.
לאקאן השתמש בהיידגר כדי למקם את הֿDasein של הסובייקט המודרני באובייקט הכי אינטימי שלו והכי לא מוכר לו. אבל הוא גם כתב – באופן משונה ובסגנון של פרויד – שעם כל הכבוד ל"חברו" היידגר, הוא מזכיר לו שתפקידה של המטפיזיקה הוא לסתום את החורים של הפוליטיקה. דברים אלה צוינו דווקא במהדורה הגרמנית של הֿÉcrits שלו. הוא השתמש בדיאלקטיקה של הגל, כדי להיכנס ולפתוח את הבעיות של האיווי והתביעה בשדה של המילה ושל השפה, וכדי להכניס את הפרקסיס האנאליטי לדיאלקטיקה. אבל הוא גם הזהיר שיש בדיאלקטיקה ההגליאנית מרכיב מטעה, אשר מוביל אותנו להאמין בשיח האוניברסלי של הפסיכולוגיה הטכנוקרטית בימינו, בתפקיד של הפסיכולוג באבלוציה עלֿיד האדון המודרני, ואז הוא פנה לקירקגור, בגלל הצלילות שלו סביב המועקה (angoisse), וליהדות, לעקדת יצחק, כדי לשים את הדגש על הדבר הפרטיקולרי ביותר, שלא ניתן להגיע אליו בשום דיאלקטיקה. זה היה דווקא בשיעור היחיד שהוא נתן על "שמותֿהאב" בֿ1963, כאשר הוחרם על ידי IPA (החברה הפסיכואנליטית הבינלאומית), ובסוף הסמינר של השנה הזאת, כלומר בֿ1964, חזר לדבר על הגל, כדי להצביע על השואה כזוועה ששום דיאלקטיקה הגליאנוֿמרקסיסטית אינה יכולה לתפוס. הוא השתמש בקאנט כדי להיכנס לשאלה על האתיקה של הפסיכואנליזה, וגם כתב שכדי לקרוא את המאמץ האציל של קאנט יש להשתמש באמת שלו המתגלה עלֿידי השיח של סאד. הוא השתמש באפלטון כדי לפתוח את הבעיה של ההעברה (transference) בטיפול הפסיכואנליטי, וגילה לנו את האובייקט אגלמה (agalma) אשר אלקיביאדס מחפש אצל סוקרטס, וגם ציין בקריאה שלו בפרמנידס שיש שם תקדים לשיח האנאליטי, בשל האפשרות לבודד את ה"אחד", המסמן האלמנטרי. אבל הוא גם אמר בסמינר שלו על ההזדהות, כאשר התקרב הרגע למקם טוב יותר את האובייקט סיבת האיווי, שיש במפעל של אפלטון נטייה משונה ואף פרוורטית, בנקודה שבה אפלטון ממקם את בעיית האיווי במאבק בינו לבין הנפש, כאשר העיקר הוא שבטופולוגיה של האיווי יש הדרה פנימית של האובייקט, ולכן, שכל אובייקט שמתקרב לאזור הזה הוא מעצם הגדרתו "לא זה".
לאקאן השתמש בשפינוזה מתוך אהבה לכתביו, עד כדי כך שהדביק את המפה של ה"אתיקה" בחדרו בשנים בהן היה סטודנט לפסיכיאטריה. כשכתב את התיזה שלו על הפרנויה, כיבד את שפינוזה במוטו, שהוא המשפט הֿ57 של החלק השלישי של האתיקה. עד ימיו האחרונים המשיך לאקאן במסלולו של שפינוזה. אולם בסמינר הֿ11, באותו שיעור שבו הוא מזכיר את השואה, מצטער לאקאן על כך שהאתיקה של הפסיכואנליזה לא יכולה להיות כולה אתיקה שפינוזיסטית, בשל עמדה יחידה של שפינוזה, סירוב רגוע מול הפיתוי האנושי של ההקרבה, כי בשדה הפרוידיאני חייבים להכיר בעובדה של הפיתוי הזה, ויהיה על כל אחד ואחד לחצות את הפנטזמה שלו כדי למצוא את הכלים השפינוזיסטים של עצמו, עבור עצמו.
האם אפשר להגיד שיש "פסיכואנליזה של ז'אק לאקאן"? שאלה לא פחות גדולה. כאשר פרויד המציא את הפרקסיס האנליטית, הוא היה זהיר למדי שלא לכתוב הנחיות טכניות גרידא, אלא לכתוב "המלצות לרופא", כפי שהוא קרא להן, וקשה יהיה למצוא שם טכניקה אורתודוקסית של 50 דקות או של ספה. הוא כתב בפירוש שזה האופן בו הוא מעדיף לעבוד. הפוסט פרוידיאניים בנו כנסיה סביב סדר היום של פרויד, ולאקאן אף הניח הנחה – לא מובנת מאליה עבור פרויד – שאולי הוא לא התנגד כל כך שיהיה דווקא, בשביל החברה של הפסיכואנליטיקאים, מבנה כנסייתי, סביב ה"אב המת". עד היום הֿsetting – אם נהשתמש במילה הפוסטֿפרוידיאנית – הוא אזור של ערפל כבד שבעיקר מחשיך את הממשי של הקליניקה.
לאקאן, מצידו, ברגע שהמציא את הדרך לצאת, במקצת, טיפה, מחוץ לֿsetting של שנים, עם ה"פגישות הקצרות" שלו, שנגעו בממשי של הזמן – אותן פגישות שעלו לו בחרם הנמשך עד היום – לא המליץ לאף אחד "לעשות אותו דבר". נהפוך הוא, הוא ביקש: "תעשו כמוני, אל תחקו אותי". גם, בכנס בקארקאס (Caracas), בֿ1981 הוא ציין בשובבות: "אני פרוידיאני, תהיו אתם לאקאניאנים אם אתם רוצים". קשה איפא יהיה להגיד "הפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן". אבל נכון, כפי שאפרתי וישראלי מזכירים, שלאקאן יסד אסכולה, פעמיים. באסכולה של הסיבה הפרוידיאנית (École de la
Cause Freudienne
), ז'אקֿאלן מילר התחיל לזרוע את התלם של "האוריינטציה הלאקאניאנית".
הספר של אפרתי וישראלי מתמודד עם הקשיים עליהם אנחנו מדברים כאן. לביטוי "הפילוסופיה והפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן", הכותרת של הספר, יש גם פן רטורי, פן של דלת כניסה, אף אם אחר כך מתברר שאין דבר כזה, ושבכל הנוגע ללאקאן – ההוראה שלו נמצאת בדרכים הכרוכות במסמן שמופיע בעמוד 92: "סובייקטיביזציה". הוכחה לכך היא שאפרתי וישראלי עצמם שואלים את זה בעמוד 125: "אולי אין לאקאן ואין ספר על לאקאן?" אבל היה זה לאקאן עצמו שאמר שפרויד הוא אירוע טראומתי עבור האנושות.
[הפרדוקס של הספר הזה הוא הפרדוקס של הקוגיטו. "Desidero הוא הֿcogito הפרוידיאני." (לאקאן, סמינר 11). לאקאן לוקח ברצינות את הֿKern unseres Wesens[1] (גרעין הווייתנו), כפי שפרויד בפשר החלומות ממקם את sum שלנו. בחלום, אתה אצלך. אם הבית הזה אינו הכי heimlich, הרי זה רק משום שעדיין לא שאלת את עצמך האם ברצונך לקחת בחשבון מה יש לו לומר לך. אצל פרויד:
מאחר שהתהליכים המשניים מופיעים במאוחר, נשאר גרעין ישותנו, המורכב מזיעיֿמשאלות בלתי מודעות, סתום בפני הבנה ומנועֿעיצור עלֿידי הסמוךֿלמודע.[2]
האם זה אומר בעצם שהֿdesidero הוא הֿcogito הפרוידיאני? שפרויד מזמין אותנו, כאשר הוא שואל אותנו "מה את(ה) רוצה?", לפגוש את הגרעין של הווייתנו כאיווי כמו בדוגמה הזאת של פשר החלומות: [3]
ההקאה ההיסטרית של אחת הפציינטיות שלי, נתחוורה מצד אחד כמילוי פנטאסיה בלתי מודעת מימי ההתבגרות, היינו, משאלה להיות הרה בתמידות, ושיהיו לה ילדים לאין מספר, ועוד משאלה, שנוספה אחר כך: שהיא תלד אותם לגברים רבים עד כמה שאפשר. זיעֿהגנה חזק התקומם נגד משאלה בלתיֿמרוסנת זו. אך כיוון שמחמת ההקאות רזתה הפציינטית, והייתה עלולה לקפח את חן גזרתֿגופה וסברֿפניה היפים, כך שלא תמצא חן בעיני הגברים, היה הסימפטום רצוי גם למהלךֿהמחשבות של הענשה: והואיל ושני הצדדים הסכימו לו, היה עשוי להיהפך למציאות. הייתה זאת אותה השיטה לנהוג במילויֿמשאלה, כפי שהייתה מקובלת על מלכת ארץ הפרתים כלפי הטריאומוויר הרומאי קראסוס. בהיותה סבורה, כי הוא יצא למלחמה בגלל להיטות לזהב, פקדה לשפוך זהב לתוך גרון גופתו. 'הנה', אמרה, 'יש לך מה שנכספת לו.
קטע זה של פרויד הוא לא פשוט לקריאה. האיווי של קראסוס הוביל אותו בחיים שלו. היה באיווי הזה דבר מה בןֿתמותה, דבר שבו האיווי פוגש את הֿ"להיות בשר ודם". פרויד לוקח את המעשה של מלכת הפרתים כשייך, באופן מסוים, לאותה לוגיקה עם סימפטום ההקאה של הפציינטית שלו. האיווי הוא סוג של "עסקת חבילה" –ביחד, בתוך אותה חבילה עם האיווי, נמצא הֿKern, הגרעין של הסובייקט, הדבר הקשור לגוף שעושה אותו בשר ודם. שם הֿsum, ה"הנני" הכי אינטימי של הסובייקט. כך שהפה של קראסוס הוא לא בשדה של הcogitans, אלא בשדה של הֿunbändige Wunsch –האיווי ללא רסן, שבסופו של דבר חוזר לפיו. זאת נקודת שיגעון, של סוג של non-cogito, שיש ביסוד האיווי.
האיווי אינו נתפס כמושג, אלא באובייקט – מה הקשור לגוף. האיווי אינו סובייקט, כי ברגע שאומרים "אני מתאווה", הדובר אינו אותו דובר. "תגיד לי מה איווי שלך ותתפצל".
נחזור לספרם של אפרתי וישראלי, ונציין כמה נקודות כפתור – points de caption – ללא סדר כלשהו.
גישה
"גישתו" של לאקאן לשפה: היא מתבססת על פרויד ועל תגליתו. פרויד עסק בדברים הכי זניחים, בדברים אשר שוכחים אותם ברגע שעוסקים בדברים הנחשבים ליותר גבוהים. וויטגנשטיין, למשל – ר' עמ' 72.[4] אבל וויטגנשטיין עצמו נאבק בקשיים לא קטנים. לאקאן הזכיר זאת בסמינר 17 למשל: את אכזריותו של הסגנון של וויטגנשטיין ב"טראקטטוס", ביחס לאמת, ואת דרישתו לסלק את האמת משדה השפה.
הספרייה
לאקאן עסק דווקא, ובמיוחד, באלה שכביכול היו "מחוץ לספרייה" (עמ' 51). הניסיון הקליני והאישי שלו נתן לו – כמו גם לפרויד בזמנו– רקע שממנו הוא ידע להסיק שאין אדם שהוא מחוץ לשפה, אם כי ישנם בני אדם שהחליטו לא להאמין בשיחים החברתיים המקובלים.
טכניקה
לאקאן כמו פרויד שמר מרחק כלפי הטכניקה (עמ' 90),[5] כלומר, כלפי הבטחותֿהנחת של התרבות.
פרנויה
פרויד גילה את הלאֿמודע והמציא את הפסיכואנליזה בעקבות המפגש שלו עם ההיסטריה. לאקאן נכנס לפסיכואנאליזה בעקבות
מה שעניין אותו בפרנויה. הפרנויה, כבר בשלב מאד מוקדם, לימדה אותו שיש דבר מה שאיֿאפשר לפרש מלבד כ"דמיוני השוואתי" (עמ' 102).
[6] הפרנויה פונה לגרעין – kakon אצל האחר, הזר ביותר, דבר מה שלא נכנס למראה: הדבר השנוא הואאקסטימי, הכי אינטימי והכי חיצוני.
סובייקט
לאקאן מבקש שנשים לב לטראומה שקרתה מאז אריסטו: יש הפרדה בין הסובייקט (Hypokeimenon) לבין עצם (substance). התוצאה היא ששוב ושוב נעשה הניסיון להוציא את הסובייקט מחוץ למפה. "הילד הזה הוא היפראקטיבי". שלט כזה, שלטֿעצם, שלטֿשמדביקֿעצם, יעלה לסובייקט בעתיד בעבודה רבה כדי להתנתק ממנו. לכן, "מושג" ו"סובייקט" הם שני דברים שכדאי להפריד בניהם (עמ' 124).[7]
אהבה
אהבה היא לתת מה שאין – למי שאינו זה – (עמ' 158). אהבה היא מילה גדולה, ולאקאן רצה להוכיח שבשיח הפסיכואנליטי יכול להתרחש חידוש בשיח האהבה. כאשר זיגמונד פרויד גילה את ההעברה (transference), זה היה אירוע באנושות, כי בו בזמן הפך להיות ברור שיש באהבה משהו אוטומטי, כלומר, שמתפרץ בעקבות תנאים מסוימים, וגם שהעיקר באהבה הוא הקונטינגנטי – המפגש, הדבר שאף בין תאומים גנטיים זהים אינו זהה. אהבה אצל לאקאן אינה, לכן, קשורה רק בחסר, אלא גם בבקע.
"עוד, זה עצם שמו של הבקע באחר שממנו יוצאת הבקשה לאהבה."[8]
חסר
המסמן משמש כ "משלים" את החסר (עמ' 143). החסר הוא יותר מדויק מאשר המשלים שלו. לכן, המשפט של פרויד ב"מקרה של הומוסקסואליות נשית": "אנחנו יכולים, בדרך כלל, להצביע יותר על מדוע משהו כן התרחש, אבל לא יכולים לומר מדוע משהו לא התרחש." ה"מתרחש" הוא הסימפטום, המועקה, העכבה.
האדון והאתיקה
האתיקה של האדון (עמ' 113), כפי שניתן לקרוא אצל אריסטו, קובעת לכל אחד את מקומו. המדע המודרני מחורר את השיח של האדון. אין כבר אפשרות לקבוע את המקום לכל אחד. הטלפון הסלולרי, המחשב, מאפשרים לטקסט להגיע בלי תיווך. האובייקט קובע. ז'אןֿקלוד מילנר נתן שם לתופעה – אותה תופעה שאצל לאקאן היא "העלייה של האובייקט לנקודתֿהקודקוד של התרבות" – "הפוליטיקה של הדברים".[9]
לאקאן הוא שמזכיר לנו שזיגמונד פרויד גילה שהמחשבה נמצאת במקום אחר לגמרי מהמקום שבו היא חושבת את עצמה. במקום הצנוע, של פסולת, של גירעון, של הנטוש, של השולי. אם יש בלאקאן תרומה כלשהי לפילוסופיה, היא קשורה איכשהו לתזכורת לכך ששם, במקום שהמחשבה חשבה את עצמה כעליונה ונפרדת מכל ליקוי אנושי, בנאורות האירופית, היא לא הייתה מנותקת מהזוועות שהיא כביכול מתיימרת להיות מעבר להן. הפילוסופיה הזאת עדיין לא קבלה את הניסוחים הכי ראשונים שלה. הקליניקה הפסיכואנליטית אחרי לאקאן תספק לה עובדות ההולכות בדרכים המינימליסטיות של אתיקה של הסובייקט רושם את צעדיו אחדֿאחד.
 
מרקו מאואס, רמת השרון


[1]     Lacan; Écrits, Seuil, Paris, 1966, p. 518, 526, 587.
[2]      פרויד, ז': פשר החלומות, (1900), תרגום של ד''ר מ. ברכיהו, תלֿאביב, יבנה, 2003, פרק VII, עמ' 559.
“Infolge dieses verspaeten Eintreffens der sekundaren Vorgange bleibt der Kern unseres Wesens, aus umbewussten Wunschregungen bestehend, unfassbar und unhemmbarr für das Vorbewusste…” GW, II-III, p. 609.
[3]      פרויד, ז': פשר החלומות, פרק VII, ג', "מילוי משאלה" שם, עמ' 528.
[4]      כפי שניתן לקרוא בספר, אפשר לקבל את הרושם של דיאלוג בין לאקאן לבין וויטגנשטיין וגם בינו לבין סוסיר. רושם יפה, משעשע, תרבותי. אבל ללאקאן לא היה עניין במחשבה הגבוהה, וגם לא בדיונים פילוסופים—בדומה כאן לפרויד. פרויד היה אירוע באנושות בזה שהוא שם לב לחולה שהיה לו דבר מה להגיד לו. לאקאן המשיך בדרכו, ואף הרחיק לכת.
[5]      כתוב שם, בעמוד 90, "הטכניקה של חיתוך הפגישה". זאת פחות טכניקה מאשר פראקסיס. לאקאן לא המליץ עליה לאיש. באותה מידה היה אפשר לדבר על טכניקה בלספר בדיחות. כמה זמן כדאי להחזיק את תשומת ליבו של השומע? הרי אין טכניקה כאן—מלבד למי שרוצה ללמוד מהר כדי להתפרנס, וזה יעלה ביוקר.
[6]      כתוב בעמוד 102: "קשה לפסיכוטי להשתייך לרשת המסמנית של החברה." בעצם, קשה לנו להתמצא בקליניקה. בפסיכוזה מדובר בבחירה סובייקטיבית ממדרגה ראשונה: “insondable décision de l’être” – כך לאקאן. בחירה של איֿאמונה—Unglauben—זאת המילה של פרויד כדי לאתר את האיֿאמונה שבפרנויה בתוכחה אשר, בנוירוזה אובסיסיבית, מייסדת את ההדחקה. הפרדוקס הוא שהחברה שבה אנו חיים מבוססת הרבה על המצאות של סובייקטים פסיכוטיים שבחרו בדרך של האיֿאמונה הזאת.
[7]      היה זה ז'אק אלן מילר שהזכיר את קיקרו (Cicero) שכותב על זנו (Zeno), איך הוא השתמש באגרוף סגור כדי לגלם ולהראות את המושג, כאשר היד הפתוחה הייתה הרטוריקה, ועוד היד העקומה באופן עדין, ההסכמה (assensus). "לאקאן תמיד בדרך של assensus".
[8]      לאקאן: "עוד", סמינר 20, 1972–1973, רסלינג, תלֿאביב, 2005, תרגום יורם מירון, עמ' 11.
[9]      Jean-Claude Milner, La Politique des Choses, Paris, Navarin, 2005.

חזור

כל הזכויות שמורות לאתר קתרסיס Copyright © 2006 בניית אתרים  EKDesign