חפש באתר
שם:
אימייל:
על שלושה ועל ארבעה גיליון 5 - הבורות ומפלס ההשכלה | מאת:יוחנן גלוקר

  יוחנן גלוקר

 

 

במדור "בֿ200 מלה (ועוד חמישים)", ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, ספרות, 22.7.2005, עמוד 29, מופיע מאמר קצר של פרופ' זאב צחור, נשיא המכללה האקדמית ספיר, שאני מביאו כאן ככתבו וכלשונו:
 
זאב צחור: "לא מפחד מבורות"

בשנים הראשונות להיותי מרצה באוניברסיטה רשמתי ברוב התנשאות שטויות שהסטודנטים כתבו במבחן. פעם קראתי מתוך רשימותיי במועדון הסגל. היה צחוק ואחריו טרוניה מרה על ירידת הדורות. פעם, אמרו זקני הפרופסורים, ידע כל סטודנט את משמעות המילים 'דיקן', 'רקטור' ואת ההבדל ביניהם. ואילו היום סטודנט המקדיש את שלוש השנים הטובות בחייו להשיג תואר אקדמי, איננו יודע אפילו את פירוש המושג 'ב.א.'
(Bachelor of Arts).

רק לאחר זמן הבנתי שהבורות, שאכן קיימת באקדמיה, אינה מבטאת את ירידת מפלס ההשכלה, אלא דווקא את עליתו. זקני הפרופסורים מקרב מוריי היו יחידי סגולה. הם למדו באוניברסיטאות אירופיות בתקופה שבה רק בודדים מכל מחזור זכו ללימודים אקדמיים, בדרך כלל יוצאי בתים אמידים שהיו בהם ספרים הרבה. השפה הלטינית, אותה רכשו בבתי הספר המעולים שבהם למדו, איפשרה להם להבחין בין 'מאסטר' לבין 'דוקטור'. גם בישראל של אמצע המאה הֿ20 מספר הסטודנטים היה קטן, ורובם באו מאותה שכבה חברתית.

בשנים האחרונות התחוללה באקדמיה הישראלית מהפכה. נוספו מוסדות ושערי הקמפוסים נפתחו לסטודנטים משכבות חדשות. עתה זוכה כשליש מכל מחזור ללימודים גבוהים. רבים מהסטודנטים הם דור ראשון להשכלה גבוהה. לפני עשר שנים מספר הסטודנטים מקרב בני העיר שדרות היה כֿ40. השנה לומדים כבר יותר מֿ400. בזכותם בעשור הבא שדרות תהיה אחרת.

נכון, בין הסטודנטים של היום יש רבים שאינם יודעים מה מקור המלה 'אוניברסיטה', אז מה? בלימודיהם האקדמיים הם יגשרו על הבורות שאותה הם גוררים ממערכת החינוך הפורמלית. בקמפוס הם יספגו את הרעיון הגדול הגלום באקדמיה – את הספקנות, שהיא המפתח לחשיבה חדשה. החברה הישראלית זקוקה באופן נואש לחשיבה חדשה.

 

עד כאן דברי פרופ' צחור. נרדה נא ונראה.

 

 

תחילה, נשים לב לכך שכל הדוגמאות שמביא צחור לבורותם של הסטודנטים לקוחות מאוצר המלים הקשורות לנהול אוניברסיטה: 'דיקן', 'רקטור', 'ב.א.', 'אוניברסיטה'. האם רק בכך מתבטאת בורותם של כה רבים מן הסטודנטים היום – והאם הכל נובע מן 'השכבה החברתית' שממנה מגיעים הסטודנטים?

 

 

שנים רבות לימדתי באוניברסיטת תלֿאביב, שרובם המכריע של תלמידיה מגיעים מ'שכבות חברתיות גבוהות', ומבתי ספר תיכוניים הנחשבים לטובים או אף מעולים. מעולם לא הטרידה אותי השאלה אם אותם סטודנטים מבינים את משמעותן המקורית של מלים כ'דקאן' או 'אוניברסיטה' (ועוד אחזור לנקודה זאת), או יודעים מה ההבדל בין דקאן לרקטור (וכמדומני שהבדל זה ידוע לרוב הסטודנטים למעשה, גם אם אינם יודעים את משמעות המלים במקורן). הבורות שנתקלתי בה בבחינות ובעבודות היתה מסוג אחר.

 

 

אפתח בשאלת הבורות באנגלית. חלק ניכר של הסטודנטים לא היה מסוגל לקרוא ספר – או אפילו מאמר קצר – בשום שפה חוץ מעברית. בחוגים ומחלקות שבהם חויבו תלמידים לקרוא ספרים לועזיים שגשג אז במסתרים 'שוק שחור' של תרגומים לעברית, רובם מלאי שגיאות כרמון. פגשתי גם בתלמידי שנה שלישית ורביעית לתואר ראשון שהיו קוראים ספרי שמוש בסיסיים באנגלית כשהם מחפשים כל מלה שלישית או רביעית במלון. ידועים גם מקרים לא מעטים של מורים באוניברסיטות היום המתקשים בקריאת ספרות מדעית באנגלית, ואף שוגים בכתב, ובפרסומים, בתרגום ופירוש מונחים באנגלית. (ר' כמה מאמרים בחוברות קתרסיס.)

ואם יאמר האומר שגם התלמיד האנגלי או הצרפתי לתואר ראשון אינו קורא את מרבית חומר הלימודים שלו בלשונות זרות, הרי אין מביאים ראיה משפות גדולות, בהן יש ספרות מדעית רחבה, גם מקורית וגם מתורגמת. במדינות קטנות יותר – למשל, הולנד או דנמרק – דואגת מערכת החנוך לכך שתלמידי אוניברסיטה יבואו מוכנים מבתי הספר לקריאת חומר מדעי לפחות בשפה גדולה אחת.

אך מה על העברית? חלקם הגדול של תלמידי האוניברסיטות לא ידעו עברית כהלכה כבר בשנות השמונים. הם כתבו את בחינותיהם ועבודותיהם בעברית דלה, עלובה ועלגת, מלאה שגיאות כתיב, דקדוק ותחביר. אשר לסמני הפסוק, רק מעטים שבמעטים ידעו להשתמש בהם בצורה סבירה. לפני זמן מה שמעתי ממורה לספרות עברית המכין את תלמידי השנה האחרונה בתיכון לבחינות הבגרות שתלמידיו באים אליו ללא ידיעה בסיסית של שפת הספרות העברית. במקום שילמד אותם לקרוא ספרות עברית חדשה מצדדיה הספרותיים, ההיסטוריים והאמנותיים, הוא נאלץ להוציא את כל זמנו בפרוש פשוטם של מלים ומונחים בסיסיים.

ומה על הבעת רעיונות (אם ניתן בכלל לדון בהבעת רעיונות אצל מי ששפתו אינה שגורה על פיו)? התלמיד הממוצע – לפחות בבחינות בשתי שנות למודיו הראשונות – לומד בעל פה את 'העובדות' שבמחברת, וכותב מה שזכר בלשון "כאילו" הידועה לשם. הנה לדוגמא – מזכרונותי מאותן שנים – קטע שחברתי לצורך מאמר זה בנוסח המקובל בבחינה:

"אפלטון מדבר על האידאות, אומר שהאידאות. הן ניצחיות ואינסופיות מדבר גם על התופעות. עולם התופעות אומר, שהתופעות לא ניצחיות הן מתכלות אבל, אומר שהתופעות הן משתתפות באידאות. והאידאות הן כן ניצחיות מדבר גם על המלך הפילוסוף שמכיר, את האידאות. ואומר שבגלל זה הוא צריך להיות מלך פילוסוף. ולשלוט במדינה שלו שנקראת ביוונית פוליטייה והיא אידאלית מפני, שהמלך הפילוסוף שולט בה" – וכן הלאה. ואיך אומרים אצלנו על דוגמא מסוג זה? "זה עוד טוב".

 

 

אמור מעתה, תלמידים – ונסיוני הוא בתלמידים שרובם בני 'שכבות חברתיות גבוהות" – באים לאוניברסיטה ללא הכלים הבסיסיים לחשיבה והבעה, וכתיבתם מעידה בהם שאינם מסוגלים לארגן את האינפורמציה שעכלו בחפזון מתוך הרשימות במחברת (ולעתים גם מספר אחד בעברית) ולהביע רעיונות בצורה ברורה. כיצד איפוא נלמדם חשיבה חדשה, בשעה שעדין אין הם רגילים בחשיבה, מכל סוג שהוא?

צחור מקבל, כנראה, כעובדת חיים עצובה אך הכרחית את "הבורות שאותה הם גוררים ממערכת החינוך הפורמלית" – וכונתו לבתי הספר. (כלום מערכת החנוך באוניברסיטות ובמכללות אינה פורמלית?) אך האם מלמדים אותם רוב מוריהם באוניברסיטות ובמכללות לקרוא טכסטים כהלכה ובדיקנות – כן, אפילו בעברית? האם מלמדים אותם שבבחינה במקצוע כספרות, פילוסופיה או היסטוריה, לא די בחזרה מבולבלת, עלגת, ולעתים קרובות חסרת כל משמעות, על מספר שמות, תאריכים ועובדות שנלמדו בחפזה בימי 'ההכנה לבחינות', ולעתים עוד באוטובוס בדרך לבחינה? לפני שנדון בחשיבה חדשה וספקנית – האם יש לרובם מושג מה היא חשיבה בכלל?

 

 

ועוד. מדוע נניח שאותה "הבורות שאותה הם גוררים ממערכת החינוך הפורמלית" היא חלק מטבע הדברים, הכרח שאין בידינו לתקנו? רק כדי שיגיעו לאוניברסיטות ולמכללות עוד אלפי סטודנטים – וגם באותם מוסדות מפוארים לא יתוקן החסר ש"הם גוררים" מבתי הספר? מדוע לא ידרשו מורי המוסדות להשכלה גבוהה ממשרד החנוך להעלות את הדרישות בבתי הספר?

 

 

מלת הגנאי בהקשר זה – שצחור אינו משתמש בה בגלוי – היא 'אליטיזם'. הזכר מלה זאת, ופסלת כל טיעון שתטען בעניני חנוך מיניה וביה. אך כפי שהראיתי (מתוך נסיון הוראה של שנים), גם באוניברסיטה של 'השכבות הגבוהות' כתלֿאביב הבורות חוגגת וחגגה עוד לפני עשרים שנה ויותר. מבחינת רמת ההשכלה הכללית, ידיעת השפות וההבעה, ופתוח יכולת החשיבה, גם בתי הספר וגם האוניברסיטות חולים זה שנים במחלה קשה ואין רופא. נסיונה של יבנה בהנהגתו של מאיר שיטרית (כשהיה ראש העיר לפני שנים רבות) מראה שאפשר להביא חנוך ברמה גבוהה מן הממוצע הישראלי גם למקום מגוריהן של 'השכבות הנמוכות'. מה שחשוב אינו מה עשו ההורים, אלא מה יקבלו ילדיהם בבתי הספר – והרי בישראל החנוך התיכון הוא בחינם (או במחיר זול משהיה בכמה וכמה ממדינות מוצאם של בני הדורות הקודמים). במקום שועדות ממשלתיות ידונו ב'לוגיסטיקה' של בתי הספר (שאיני מזלזל בה, אך אולי אינה עבורי בעדיפות עליונה), מדוע לא ידונו ועדות מקצועיות בהעלאת רמת ההשכלה והחשיבה – כן, והדרישות – בבתי הספר? התלמידים הראויים להשכלה גבוהה לא זו בלבד שלא יתלוננו על דרישות גבוהות יותר (כל עוד הן ריאליות), אלא אף ישמחו על האתגר האינטלקטואלי והמדעי. ואולי מוטב (ואני כבר מכין את עצמי לקריאות התיגר) שאלה שאינם יכולים לעמוד בדרישות אלה יפרשו מבית הספר אחרי כתה י'? האם עצם העובדה שמספר הולך וגדל של בוגרים, שרמת הידיעות והחשיבה שלהם הולכת ויורדת משנה לשנה, יזכו להשכלה גבוהה, הוא לעצמו מצדיק את ההדרדרות המתקדמת בצעדי ענק במדעי הרוח, עד שהיא מגיעה כבר לכמה וכמה מן החוקרים עצמם (ראה שוב כמה וכמה מאמרים בכתב עת זה)? שוב, הכמות על חשבון האיכות.

אותם פרופסורים מן העבר האגדי שלמדו באוניברסיטות אירופיות, לא כולם – אולי אף לא רובם – היו "יוצאי בתים אמידים" (אם כי בהרבה בתים יהודיים, גם לא אמידים, היו אז "ספרים הרבה", ולא מכשירי טלויזיה ומחשבים אישיים – אך זה ענין אחר). רבים מהם היו בני עניים שחסכו פרוטה לפרוטה לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ולאוניברסיטות. רבים מאותם תלמידים חיו חיי מחסור כסטודנטים, והגיעו למה שהגיעו לא מתוך רוחה ושלוה אלא במאמצים גופניים ורוחניים בלתי פוסקים במשך שנים רבות. את השפה הלטינית למדו באותם דורות לא רק בבתי הספר המעולים, אלא בכל בית ספר תיכון באירופה ובבתי הספר הצרפתיים בצפון אפריקה. אותם פרופסורים שצחור מזכירם כדמויות מיתולוגיות זכו להשכלה רחבה ומעמיקה משום שבתי הספר והאוניברסיטות ספקו להם השכלה זאת בהעמידם לפניהם דרישות שהיו אז מובנות מאליהן. משום שהמדינות והמועצות המקומיות, החולשות על החנוך, לא סברו שחנוך אקדמי, או תיכוני, הוא "שרות לצבור" (סיסמה שהדגישה שמשונה אליעזר במאמרה) הפתוח לכל דכפין, וקנה המדה לעלית "מפלס ההשכלה" (מה זה? כמות הגשמים שירדו לאגם ההשכלה?) הוא רבוי גובר והולך של תלמידים, תהיה רמתם אשר תהיה. דוקא במקום שבו החנוך התיכוני הוא 'בחינם' (או בהוצאות לא גדולות), וגם החנוך האקדמי זול יחסית לרבות ממדינות המערב, אפשר להציע לילדי כל השכבות חנוך ברמה גבוהה, ומי שאין לו אפילו האמצעים הבסיסיים, יכולה המדינה לסיע בידו ובידי בני ביתו, במקום להקים עוד ועוד מוסדות שאיש שוב אינו דואג לרמתם המדעית, ולהרבות כמות על חשבון האיכות. (ובטוחני שאם יקימו בשדרות בתי ספר מעולים המקפידים על הרמה המדעית, ויסיעו בידי אותם תלמידים שתנאי הבית מקשים עליהם את הלמודים, יגדל מספר הצעירים בשדרות שימשיכו ללמוד באוניברסיטות, ובזכות, ללא כל קשר להקמתן של עוד ועוד מכללות תחת כל עץ רענן.)

צחור רואה – כך מסתבר – בידיעת השפה הלטינית מעין זכות יוצאת מן הכלל שנפלה בחלקם של מעטים, בני אמידים, בארצות אירופה של 'הימים הטובים שחלפו ואינם'. יתכן שבמכללתו של צחור לא מבזבזים את הזמן בהוראת לשון מיתולוגית זאת. בחמש האוניברסיטות בישראל יש קורסים למתחילים ולמתקדמים בלטינית וביונית עתיקה, וכמה עשרות תלמידים משתתפים בקורסים אלה כל שנה. בשלש אוניברסיטות יש גם מחלקות ללמודים קלאסיים, בהן לומדים התלמידים גם יצירות ספרות לטיניות ויוניות בלשונות המקור. ידיעת שפות עתיקות אלה אינה ענין למותרות: אי אפשר לעסוק ברצינות בהיסטוריה (כללית ויהודית) עד המאה התשע עשרה, או בספרות אנגלית, צרפתית, ספרדית ואיטלקית, בלי רקע הולם באותה לטינית שהיתה מאות שנים שפת התרבות של המערב. אי אפשר לעסוק ברצינות בתולדות הפילוסופיה, בהיסטוריה של הבית השני, ובתלמוד, ללא ידיעת יונית עתיקה על כל רבדיה. ואכן, לא בשמים היא. אמנם יש והיו אצלנו אנשי אוניברסיטה, לעתים בעמדות מפתח, המזלזלים בידיעת שפות אלה, ושפות זרות בכלל – והדבר ניכר לעתים קרובות גם בשגיאות המחרידות שבפרסומיהם האקדמיים בעברית (ר' שוב כמה ממאמרי הבקורת בגליונות השונים של קתרסיס). אך יש בישראל כמה עשרות חוקרים המצויים יפה אצל השפות העתיקות האלה – ורבים מהם למדו אותן בקורסים למתחילים באוניברסיטות בישראל. לא כל אלה הם "יוצאי בתים אמידים", ורובם לא למדו "בבתי ספר מעולים" (האם עוד יש דבר כזה בישראל היום?) – וודאי לא בבתי ספר שבהם לימדו לטינית. האגדה אינה אגדה, השד אינו שד, וכל הרוצה יבוא וילמד.

נחזור לדוגמאות שנותן צחור לאותה ידיעה מיתולוגית של השפה הלטינית האגדית. ההבחנה הפורמלית בין 'מאסטר' ל'דוקטור' נקבעה באוניברסיטות של ימי הבינים. מבחינת השפה הלטינית, גם magister וגם doctor פרושם 'מורה'. Rector בלטינית הוא כל מי ששולט במוסד או מנהל אותו, ובמונח זה משתמשים גם לציון מנהל בית ספר, וכן לציון כומר הממונה על כנסיה מסוימת, בכמה מארצות אירופה. ידיעת משמעותו הבסיסית של המונח בלטינית לא תבהיר לאיש מה משמעותו בהירארכיה האקדמית. מוצאה של המלה decanus הוא כנראה מן המנזרים של ימי הבינים, בהם היו נזירים שהיו ממונים על עשרה (decem) נזירים הכפופים להם. דבר זה לא יעזור לנו להבין את מעמדו של הדקאן באוניברסיטה של היום – או של dean בקתדרלה אנגליקנית. אשר לֿuniversitas, עדין נפוצה גם בין המשכילים ההנחה השגויה שמשום גזירתה מֿuniversus, 'כללי, כולל, מקיף', היא מכוונת למוסד הכולל ומקיף את כל המדעים. טעות. שמו של מוסד זה בימי הבינים היה studium generale, ואילו universitas היה הכנוי לאגוד המקצועי של סטודנטים ומורים – רובם בני ערים ומדינות שמחוץ לעיר האוניברסיטה – שנועד להגן עליהם מפני התקפותיהם של אנשי העיר.

כאשר הוא מגיע ל'ב.א.', מספק לנו צחור דוקא את המלים האנגליות לראשי תיבות אלה, bachelor of arts. היודע צחור מה משמעות מלים אלה במקורן או בהקשרן בתולדות האוניברסיטות? ידיעת אנגלית של היום לא תסיע לנו כאן. מה זה? 'רווק של אמנויות'? נו, באמת. ומי הוא 'נשוי של אמנויות'? אניח לאלו המסוגלים לבדוק סודות עמוקים מעין זה לברר מה היתה משמעות baccalareus artium בז'רגון הלטיני של האוניברסיטות של ימי הבינים.

אין איפוא כל תועלת בידיעת לטינית בסיסית למי שרוצה רק להתחקות אחרי מקורם של מושגים אקדמיים אלה (אם כי מי שכבר יודע לטינית תקל עליו המלאכה). כשם שאין צורך לדעת יונית להבנת משמעותם, בעולמנו, של 'דיפלומט', 'בישוף', ו'פוליטיקה', או לדעת אנגלית וצרפתית מן העבר כדי להבין מה הוא 'פרלמנט'. הבנת משמעותם של מונחים מעין אלה כפי שמשתמשים בהם בימינו היא ענין להשכלה כללית. בורותם של הסטודנטים מתבטאת בדברים הרבה יותר בסיסיים: ידיעת עברית ושפה אירופית אחת לפחות; יכולת הבעה ברורה ומסודרת בשפה שבה מתנהלים בתי הספר והאוניברסיטות – כן, והשכלה כללית רחבה. את כל אלה – וגם את ידיעת עוד כמה דברים (כולל לטינית ויונית עתיקה) – יכולים לספק בתי ספר ומוסדות אקדמיים טובים לכל תלמיד ותלמידה, בכל אתר ואתר. גרמניה או טוניס של הדורות הקודמים אינן אגדה, ומה שאפשר היה לעשות בהן אפשר לעשות כאן. הכל ענין לעדיפויות, ולחשיבה של ממש על עצם טיבו של החנוך – כן, ואיכותו.

צחור ממליץ על חשיבה ספקנית. יפה. אך כבר רמזתי לבעיה אחת קטנה: מי שעדין לא הורגל לחשוב בכלל, ואף השכלתו לוקה בחסר, מנין לו הבסיס לחשיבה ספקנית? לפני שמטיל אדם ספק בדבר, עליו לחשוב מחשבה מסודרת, ולדעת מה הוא אותו דבר שהוא מטיל בו ספק, ומדוע הוא מטיל בו ספק. שנים הרבה אני עוסק בפילוסופים הספקנים של העולם העתיק. בנגוד לבני אסכולות פילוסופיות אחרות, שדרשו מתלמידיהם לדעת רק את תורתה של האסכולה שלהם (וגם כאן, לא בלי חשיבה לוגית ודיאלקטית מאומצת), דרשו דוקא אותם הספקנים מעצמם ומתלמידיהם להכיר יפה את שיטותיהם של כל הפילוסופים וכל אנשי המדע במדעים השונים. ההנחה הבסיסית (והסבירה מאד) ביסוד דרישה זאת היתה שרק מה שאתה מכיר יפה רשאי אתה להטיל בו ספק מבוסס ומנומק. לשם כך חיב אתה גם להרגיל את עצמך לחשיבה רב צדדית ושיטתית. לא קשה להגיד לתלמיד שיטיל ספק בכל מה שלמד בבית הספר ובכל מה שהוא קורא בספרים ובמאמרים. שיטיל ספק, ככה סתם. ומה תהיה התוצאה? ערבוביה גדולה אחת, שבה אין כל הבדל בין עובדות הידועות לנו בסבירות גבוהה לבין ספקולציות שאין להן שחר. הכל מוטל בספק, ולכן אין לקבל שום דבר בבטחון או בסבירות, ואין להבדיל בין זריחת השמש בבוקר לבין התיאוריה שהאנגלים הם בני עשרת השבטים. או, לחלופין, כל מה שאומר אדם כוחו יפה בדיוק ככל מה שאומר אדם אחר – ושוב אין להבדיל בין תולדות המלחמה הפלופונזית לבין ספורי הברון מינכהאוזן. אם זאת היא אותה "חשיבה חדשה" שהחברה הישראלית זקוקה לה "באופן נואש" – סתם, להגיד על כל דבר שהוא בספק – תיתיה ולא אחמינה.

לא, ספקנות של ממש אינה סתם 'לא נכון', או 'לא יודע', כללי ומקיף. (ואגב, רוב תלמידיו של זאב צחור בודאי ירגישו בחושם הבריא של אנשים ש'צריכים את הציון' שכדאי להביע ספק בכל דבר, ויכתבו זאת בבחינות ובעבודות כי זה מה שרוצה הפרופסור – והרי לך ספקנות.) ספקנות של ממש תובעת הרבה למוד והרבה חשיבה של ממש. הרמת "מפלס ההשכלה" באמצעות קבלתם של עוד ועוד סטודנטים לשם 'חנוך מתקן' לא תביא לספקנות, לחשיבה או לידיעה של ממש. מה שדרוש אינו זחיחות הדעת המושלת היום בכפה במערכת החנוך שלנו – בצרוף כמה סיסמאות חברתיות אפנתיות ופופוליסטיות – אלא חשיבה ממושכת ומאומצת כיצד להביא לתקונה.

 

יוחנן גלוקר, כפר סבא

חזור

כל הזכויות שמורות לאתר קתרסיס Copyright © 2006 בניית אתרים  EKDesign