חפש באתר
שם:
אימייל:
על שלושה ועל ארבעה גיליון 5 - סיפור הוטנטוטי | מאת:ניקוס דימו

 

ניקוס דימו

 

 

תרגם מיונית יוחנן גלוקר

 

 

סיפור הוטנטוטי[1]

- ומה קרה אז? שר החינוך התפטר?
- לא. איש לא התפטר.
- ובכל זאת, אולי הסינאט...
- כלל וכלל לא.
- אבל בוודאי העיתונים דיווחו על השערוריה...
העיתונים באותם הימים הקדישו מאמרים של שמונה טורים לשחקנית ידועה.
- אני משער, בכל זאת, שאותו מעתיק הושעה מתפקידו צ'יקֿצ'ק.
- לא למיטב ידיעתי.
- צר לי, אבל אינני יכול להבין אותך.
- גם אני לא יכול, ידידי, להבין את עצמי. גם אני! עובדה!

 

שיחה זאת התרחשה – כפי שהיה אומר ז'יל וורן – בבוקר של האחד באוקטובר 1979 באתונה. העובדות שקדמו לה הן כדלהלן:

בגיליון ספטמבר 1979 של כתב העת "אפופטייה", נחשפה העובדה שפרופסור שזה עתה התמנה למשרתו באוניברסיטה של אתונה הוא מעתיק שיטתי מספרות מחקר לועזית. באותו מאמר מופיעים צילומים של כעשרים עמוד מספרי שימוש לתלמידים של אותו פרופסור, ולצידם המקורות הלועזיים. כאן יכול כל קורא לוודא כי לפניו העתקה מדוייקת – מלבד כמה... שגיאות בתרגום.

 

 

המאמר גם מגלה כי עובדה זאת היתה ידועה לפרופסורים שישבו בוועדת המינויים; שכן הצילומים האלה מופיעים בתוך תיק המסמכים שהיה לפני הוועדה, ושם יש גם התייחסות מפורשת להעתקות. אני מעתיק (מתוך תיק המינוי: לא מספרות לועזית!):

 

 

התברר איפוא במספר לא בלתי משמעותי של מקרים ש[המועמד] כולל דברים שהם בגדר קניין אינטלקטואלי לועזי, בהיקף רחב ביותר, בספרי השימוש שלו, ובדרך זאת הוא משמש דוגמא רעה ביותר – מכל נקודת מבט שהיא – לדור הצעיר ולחוקרי העתיד.

 

 

ועוד. בהצגת המועמד באותו תיק מסמכים מתוארת עבודתו המדעית (זאת שלא הועתקה) של אותו פרופסור כזניחה. הוא חיבר – לפי אותה הצגת המועמד – "רק ספר אחד שיטתי", אך יצירה זאת "קטנה למדי בהיקפה", "אינה מחדשת דבר", ו"יש לראותה ככישלון".

 

 

אבל הדבר המדהים ביותר הוא שהפקולטה בחרה בו למשרתו בסופו של דבר, ולא זו בלבד שידעה על פעילותו ההעתקית, אלא אף ניסתה להצדיקה. כך:

 

 

אם כי נכון הוא שמר ס. ... השתמש בשיטה הקלה של קומפילציה והעתקות בידיעה ברורה, כדי להפיץ ספרי שימוש עבי כרס בין תלמידיו – ספרים שהוא עצמו מכנה יצירות "לא מדעיות" – אין בכשל הזה כדי לבטל את תרומתו החשובה למדע...

 

 

כיוון – כפי שאנו קוראים להלן, שמנהג זה של ספרי שימוש לתלמידים... עדיין מהווה בעיה כללית, ואין לנו רשות להפריד בין המקרה שלפנינו לבין אותו מנהג של קומפילציה של ספרי לימוד ממקורות שונים, שפשה [בציבור המורים] במידה זו או אחרת. יש לציין שספרים אלה מעולם לא נבדקים בפקולטות בכל הנוגע למקוריותם.

 

 

פירוש הדבר:

 

 

כולנו מעתיקים. מדוע איפוא נבודד מקרה אחד? (מה דעתכם על טיעון מחוכם זה? הבה לא נעמיד במצב קשה את האיש הזה... או שמא את עצמנו?) ואיך נראית בעיניכם הקביעה כי "ספרי השימוש לתלמידים מתוארים על ידי 'מחברם' כ'יצירות לא מדעיות'"? ואנו חשבנו שהאוניברסיטות שלנו מגדלות אנשי מדע!

אילו נחשפו דברים כאלה בכל מקום אחר,[2] היה הדבר מביא לרעידת אדמה. ואילו כאן לא קרה דבר. מכאן לאותה שיחה מקדימה (כפי שהיה אומר ז'יל וורן). אף מילה משר החינוך; שתיקה מוחלטת בסינאט האוניברסיטה; במועצה להשכלה גבוהה דומייה; אף לא רחש בעיתונות.

כלומר, אנו רואים בזה תופעה טבעית. הפרופסורים מעתיקים כדי למלא את ספרי הלימוד שלהם (ואת כיסיהם: כי המדינה קונה ספרים אלה להפצה בין התלמידים[3]) – ואילו התלמידים, אם יעתיקו בדרך זאת, יכשלו בעבודתם. אין צדק בהיסטוריה – ולא רק בהיסטוריה העתיקה.

איש לא העלה על דעתו את האפשרות שאם ירצה זאת מחר Cambridge University Press (שאת ספריו שדד הפרופסור הנכבד), יוכל להגיש תביעה משפטית, ואותו פרופסור שנבחר זה עתה יאלץ לכתת רגליו לאחד מבתי הסוהר – שכן גניבת קניין אינטלקטואלי היא עבירה פלילית – ומשם להמשיך בהוראתו, המוסרית למהדרין, לתלמידיו. אלא אם כן (ובל נשכח שהתובעים יהיו בריטיים) הוא ישתמש כתירוץ ב"משפט המבוסס על המנהג"[4]: והרי ביוון ההעתקות הן מנהג...

הדג מסריח מהראש. אלא שאנו כבר התרגלנו לסירחון והוא אינו עושה עלינו רושם. כשם שאנו אוכלים בשר רקוב, גלידה באושה, ונקניקיות עבשות, כך גם אנו שותים בצמא ספרים רקובים, מנהגים באושים, ומצבי עניינים עבשים. והפרופסורים שלנו, הבוחרים זה את זה ומצדיקים זה את מעשי זה, מאששים בגלוי את חוק הייצור המתמשך של הריקבון.

אך האין אפילו איש אחד ששערות ראשו סומרות לנוכח ביאוש כה מקיף?

הטור הזה [בעיתון], כיוון שאין בידו אמצעים אחרים, סבור שיעודד את תלמידי האוניברסיטות שלנו שיעתיקו מכאן ואילך בפומבי. שיעתיקו לאור היום וללא מעצורים. שיעתיקו בתדירות, בשיטתיות, וללא כל בושה.

 

 

ואם יעירו להם על כך, יפנו את המעיר (הפנייה בהערות שוליים שתיכתבנה לפי כל הכללים) לכתביו של פרופסורם החדש.

 

 

 

 

הערה: מאמר זה פורסם לראשונה בעיתון יומי בשנת 1980, והתרגום המופיע כאן הוא לפי נוסח המאמר שנדפס ללא שינוי באסופת מאמרי המחבר (ספר בשם היוונים החדשים) בשנת 1984. אנו מודים למר דימו על הרשות לפרסם את מאמרו בתרגום עברי.

The editors are grateful to the author, Mr. Nikos Dimou, for permission to publish this Hebrew translation of his article.

 

 

 




 [1]  הביטוי היוני המשמש כותרת למאמר זה אינו ניתן לתרגום מדויק, ופירושו: סיפור חסר כל הגיון, שמקומו לא יכירנו בין אנשים מן הישוב (המתרגם).

[2]   בישראל? (המתרגם).

[3]   מנהג שהיה מקובל באוניברסיטות של יוון. המדינה מממנת את הוצאת ספרי הלימוד שמורי האוניברסיטה כותבים לקורסים שהם מלמדים (כולל אחוזי הרווח של המחברים), ומחלקת אותם בחינם, כספרים לקריאת חובה, בין תלמידי אותם קורסים (המתרגם).

[4]   הכוונה לשיטת הֿcommon law שהיא ביסודו של המשפט האנגלי: מנהגים שהשתרשו בעבר ויש להם תקדימים נחשבים כתקפים מבחינת החוק (המתרגם).

חזור

כל הזכויות שמורות לאתר קתרסיס Copyright © 2006 בניית אתרים  EKDesign